השאלה הנשאלת פעמים רבות באמצעות בני-זוג המגיעים לייעוץ זוגי הינה: מדוע לאנשים מסוימים קשה יותר מאחרים לבסס מערכות יחסים זוגיות מספקות ומתמשכות.

מה הם הגורמים שניתן למצוא בקליניקה בייעוץ זוגי הקשורים לקשיים ביצירת קשר זוגי? מה הן הדרכים שחוברים גורמים שונים אלו לאלו המאפשרים התפתחות קשר שכזה?

קשיים ביצירת קשר זוגי והסיוע של ייעוץ זוגי

היכולת ליצור קשר המבוסס על אהבה, הייתה כבר בעיניו של פרויד אחד הביטויים המרכזיים של חיי נפש תקינים. לדעתו בחיים קיימות שתי משימות מרכזיות: “לאהוב ולעבוד”. במאה השנים שחלפו מאז החל פרויד להנחיל את תורתו, חלו במאפייני החברה תמורות משמעותיות, אולם נראה כי הצורך הבסיסי של לאהוב ולהיות נאהב במסגרת של קשר זוגי ממשיך להיות אחד מצרכי היסוד של האדם, אם לא החשוב בצרכיו. עובדה זו נראית במחקרים רבים בהם משיבים הנשאלים כי קשריהם הבין-אישיים, ובמיוחד קשריהם האינטימיים, הם אחד הגורמים ההופכים את חייהם לבעלי משמעות.

נמצא כי הקשרים האישיים האינטימיים הם הדבר המרכזי הנותן לחייהם משמעות. לכן, נמצא, כי הקושי ביחסים בין אישיים בכלל, ובנוסף קשיים בזוגיות בפרט, הינו אחד הגורמים המרכזיים והשכיחים ביותר בפנייה לעבר טיפול זוגי פסיכולוגי.

קושי ביצירת קשר זוגי

אם אכן קיים צורך כה עמוק ביצירת קשר זוגי, נשאלת השאלה מדוע אנשים מסוימים מתקשים ביצירת קשרים זוגיים.
ישנה הנחה כי לאדם שלא הצליח לאורך זמן לבסס קשר זוגי מתמשך ומספק, ישנם מאפיינים אישיים הקשורים או גורמים לקשייו, ואשר במידה רבה אינם תלויים בבני/בנות זוג פוטנציאליים.

בולבי (1998) ערך מחקרים רבים על דפוסי ההתקשרות של תינוקות וילדים עם הדמות המטפלת בהם. הוא בנה תיאוריה שמנסה להסביר קשיים ביצירת קשר בכלל, וקשר זוגי בפרט על יסוד ההתנסויות המתמשכות של התינוק עם הדמות המטפלת המהוות בסיס להתפתחותה של מערכת מנטאלית שאותה כינה “מודל עבודה פנימי”.

הוא הבחין בין שני מודלי עבודה בתחום ההיקשרות: “מודל עבודה של אחרים” – המידה בה נתפסות דמויות ההיקשרות באופן חיובי כזמינות, אוהבות וכו’, ו”מודל עבודה של העצמי” – המידה בה נתפס העצמי כבעל יכולת, בעל ערך וראוי לאהבה.

על בסיס מחקרו, מצאו חזן ושבר (1998) שלושה דפוסי התייחסות של בני-אדם ליחסי רומנטיים. הדפוסים הם: בטוח, נמנע, חרד/אמביוולנטי. דפוסים אלו היו מקבילים לשלושת דפוסי ההיקשרות בינקות ומתבטאים בשלוש מערכות התנהגותיות: היקשרות, טיפול ומיניות.

נמצא במחקרים כי בעלי דפוס ההיקשרות הבטוח מוכנים להיכנס לקשר אינטימי וליחסי אמון, חווים יותר אינטימיות וקשריהם הם בעלי משכי זמן ארוכים יותר מאלו שאופיינו כבעלי דפוס היקשרות לא-בטוח.
בעלי דפוס היקשרות לא-בטוח – חרד/אמביוולנטי עסוקים וטרודים ביחס לקשרים הזוגיים שלהם. הם חוששים בעיקר מכך שלא יאהבו ויינטשו, ואף לעיתים זקוקים למסגרת של טיפול בחרדה או טיפול בדיכאון. לכן הם נעשים קנאים, תלויים מאד בשותף הרומנטי וחוששים מעצמאות ואוטונומיות.

בעלי דפוס זה מתארים את קשריהם הרומנטיים כשבולטת התשוקה להדדיות ולאיחוד והם חשים לרב בקשרים רגשות גבוהים הן של אהבה והן של חרדה מנטישה, וכתוצאה מכך מאופיינים בקוטביות רגשית קיצונית המלווה עליות ומורדות חדים בקשר. בעלי דפוס היקשרות לא בטוח – נמנע מאופיינים בפחד מאינטימיות וקירבה ומכחישים כל צרכי תלות. אלו נמנעים מכל תלות רגשית אינם נותנים אמון באחרים ובמצבי חרדה סומכים אך ורק על עצמם.

הנמנעים אינם מרגישים נוח גם כאשר האחר מבטא כלפיהם צרכים של קירבה, אינטימיות או הזדקקות.
בלט (1990) חוקר ופסיכולוג אמריקאי מתאר את התפתחות האישיות כמתרחשת בתהליך מורכב ומושפע הדדית של התפתחות היכולת להתייחסות בין-אישית מחד והתפתחות הזהות וההגדרה העצמית מאידך. הוא מצא כי קשיים בקשר זוגי מצויים בשני הקצוות – מחד תלות יתר הדפוס החרד) ומאידך הסתמכות עצמית מוגזמת ודחיית צרכי תלות (הדפוס הנמנע).

במהלך ייעוץ זוגי וסוגי טיפולים אחרים, מטפלת זוגית מומלצת צריכה להתייחס הן לקשרים המוקדמים של שני בני-הזוג עם הדמויות המטפלות הראשוניות, והשפעותיהם על התפתחותו האישית והגדרתו העצמית של כל אחד מבני-הזוג, עם התייחסות והבנת דפוס ההיקשרות המתקיים בבגרות של כל אחד מבני-הזוג בנפרד ושל הדפוס המשותף שנוצר ביניהם.