בגידה בנישואים

בגידה בנישואים

בגידה בנישואים/קשר זוגי , היא עוצמתית בחלקה הגדול בגלל
השחזור של ״האמון הבסיסי״ (אריקסון, 1950) שבונה את אבני
הבנין של היחסים, הבסיס של כל ההתפתחות שבאה אחר כך בקיום
האנושי. כמו שאנחנו יודעים ממחקרים על התקשרות (בולבי, מילר,
רסטין, סטרן) אמון הילד במטפלים בו הינו אבן יסוד של המבנה
הרגשי. זה נוכח ונבחן מההתחלה. במצבים של הורות טובה מספיק
בין הילד והאם, אמון נבנה באופן הדרגתי ביילוד, כמו גם אופן ניהול
האכזבות. מאחר ובמקום שיש אמון, האדם המתפתח יכול לגדול
ולפתח אישיות נבדל בתוך תהליך התהוותו.

בגידה בנישואים
בהתפתחות בריאה, הקדמה לאכזבה באה עם ההכרה שהאם הינה
יצור נפרד. היא לא אני. היא לא שם בשבילי כל הזמן.
האומניפוטנטיות הנורמלית נבחנת בפעם הראשונה, ותחת תנאים
טובים דיים, שורדת ומבנה רגשי נוצר. בגלל שאנחנו מבינים
התפתחות כמתרחשת במקום פנימי, ונתמכת על ידי המציאות של
היחסים, זאת אינה בגידה אמיתית. אלא אנחנו מבינים אותה
כהתפכחות אשר חייבים לחוות ולשלוט בה כדי שההתפתחות
תתרחש.

2
בגידה הינה התקפה על האמת בעולם היחסים, בדיוק בצומת של
העצמי והאחר. כאשר היא מתרחשת, היא זורקת אותנו לחלוטין
משיווי המשקל שלנו. כל מה שיכולנו קודם לסמוך עליו לא קיים
יותר, והעולם משתנה.
אישה בת שישים ישבה מולי מנסה להסביר את זה. היא היתה
בתהליך של גירושין מבעלה זה עשרים וחמש שנים אחרי שגילתה
שבמשך הרבה שנים הוא התפרפר. ״זה שינה הכל״. היא אמרה. ״אני
מסתכלת על החיים שלנו ביחד והכל שקר. אני לא יודעת איך לחבר
את מה שידעתי אז עם מה שאני יודעת עכשיו. אני לא באמת יודעת
מי אני היום. חשבתי שידעתי, אבל עכשיו אני לא יודעת, לא יודעת״.
בגידה נדחפת בפנינו לאימה ובדידות אבסלוטיים. שותפות נוחה בין
בעל ואישה, שותפים בעסקים, אחים וכדומה נהרסה. הנבגד פתאום
מוצא עצמו ללא בן זוג. בדרך זו, זה כמו אובדן שחווים במוות, אך לא
וספי ולכן מאוד מבלבל. במוות האובדן אינו ברסבילי. אין אפשרות
לפיוס חוץ ממה שמתאפשר על ידי האמונה. בסופו של דבר האבל
יחזור להיות מעובר שוב ביחסים אנושיים. בבגידה, החזרה
לאינטראקציה מושגת דרך תהליך אחר, כזה של החזרת האמון,
והאמון באנושיות.
אובדן דרך בגידה הוא ייחודי בגלל antecedents. בעוד הנבגד היה
תמים לרמזים שקדמו לאקט הגלוי של הבגידה, כשהוא חושב על כך

3
בהסתכלו על העבר דרך עדשות אחרות, ישנן הוכחות שמשהו
התרחש. בעוד שיכולים להיות רמזים למוות, המסלול אינו מאופיין
אחרי המכה האחרונה. הגוף יכול להיות בשוק על ידי המחלה, אורח
החיים, הגיל או התאונה ולא יכול להמשיך. מאחר וגוף של אחד מבני
נזוג כשל, הקשר האנושי נשבר. בבגידה, הקשר האנושי נשבר לא על
ידי החסר של האחר אלא על ידי ההרס של הקשר. תוצאתו של מוות
פיזי באובדן היחסים. בבגידה, היחסים אינם התוצאה, הם המטרה.
זה ה laceration למבנה הגרעין התוך איש והתוצאה של כאב נפשי
שדוחפים את הייאוש שאנחנו רואים בעבודה עם זוגות בוגדים. זאת
הבגידה שמתדלקת את הרגרסיה שבני הזוג חווים כאשר הבסיס של
היחסים מאויים. זאת הבגידה שגורמת לאנשים בריאים לחוש
משוגעים ולא כל כך בריאים ולפחד מהתאיינות קיומית. בני הזוג
מסתובבים סביב הבגידה כל הזמן בין אם כבוגדים או כנבגדים.
אליזבט בוחנת בפירוט את העבודה הטיפולית עם זוגות נשואים,
מפרספקטיבה פסיכואנליטית ודרך עדשות הבגידה.
בגידה בנישואין
בנישואין, הבגידה המוכרת ביותר היא של יחסים מחוץ לנישואין.
במחזהו של הרלוד פינטר ״בגידה״ הוא נע בין פגישה בין זוג
מאהבים בוגד שהרומן שלהם הסתיים לפני שנתיים. כשהוא חוזר
בזמן הוא מאפשר לצופים לחזות ברומן כשלבסוף מגיעים לפיתוי

4
בדיוק כשהמחזה מסתיים. המחזה, שזכה להצלחה גדולה עורר את
הקהל בכמה רמות. הפשטות שלו מאמינה במורכבות שלו, מאחר
ובהדרגה מתגלות בגידות מרובות. מבקר אחד ראה שהמחזה מראה
אדם שלכוד בסבך בגידות, לכוד בעקשות של שביל הבגידות שבדיוק
ברגע שנראה כאילו הוא נעלם, הוא חוזר שוב. התהליך דומה עם
זוגות המגיעים לטיפול בהתחלת רומן מחוץ לנישואין. כמו במחזה
של פינטר, כשהנסיבות נחקרות וההסטוריה מתגלה, מתגלות בגידות
נוספות גדולות וקטנות.
כשהרומן מסיים את היחסים, ההשפעה בדרך כלל כל כך עזה שקשה
לראות עובדות אחרות. נראה שהסיפור ברור. כשהעבודה מתפתחת,
התמונה הופכת למורכבת. אנחנו מתחילים לשער לגבי התפתחות
ואולי גורמים פסיכיאטריים ולעשות כמיטב יכולתינו להחזיק את
הזוג בטיפול כשהם מנסים להגיע לפתרון הבעיות הזוגיות. דרך
הזדהות הלשתית זוגות תופסים עמדות קיצוניות ומנוגדות, בעוד
שהם lob invective סביב גבול בלתי נראה אבל מכוון. זה נסיון מובן
אבל מטעה למלא את הלאקונה שבאופיים.
המצבים הללו מתריעים בפנינו על דילמות אדיפליות לא פתורות
שנובעות משלבים שונים של התפתחות וצצות מתוך המציאות
האישית, התוך נפשית ומועברות ליחסים הבין אישיים של בני הזוג.
מה שבאנליזה אישית היה נראה כקונפליקט תוך אישי עכשיו מתגלה

5
כדרמה בנישואין. מבחינות מסויימות זה מקל על מטפל מאחר
והקשיים עכשיו יותר ברורים, למרות שיותר נפיצים. כשזוג מציג
מציאות שכזאת, יש למריבותיהם איכות אדהסיבית (דביקה), כך
שחלק שלנו תוהה מדוע הם ביחד? מדוע הם לא פשוט מסיימים את
העינוי והולכים בדרכים נפרדות? לעיתים קרובות זה מלווה בחשק
לברוח. אם אנחנו יכולים להשתמש במידע שההעברה הנגדית שלנו
נותנת לנו, בצורת אזהרה מראש.
בינתיים בהתאמה לדאגה האישית שלנו, הזוג מציג את ארסנל
הטענות כנגד: היינו ביחד כל כך הרבה שנים, יש לנו ילדים שצריך
להתחשב בהם, אנחנו רוצים לחזור לאופן שהדברים היו קודם וכו׳.
ואנחנו נמשכים שוב פנימה. מתחת לכל זה מתקיים חיפוש הפתרון
בתוך הזוג והקונפליקטים התוך-נפשיים. בלפור (2005) כתב יפה:
״זוגות נמשכים ביחד ברמה לא מודעת בגלל פנטזיות משותפות או
משלימות. חשוב להבין כיצד הם מייצגים האחד את פחדי השני, או
משליכים את החרדות אל תוך האחר. חשוב להבין כיצד הם מפעילים
האחד את השני כדי להשאיר ולחזור על קשייהם המשותפים״. (עמוד
70). הוא ממשיך להסביר בדוגמא מזוג מסוים, שמה שבסכנה הוא
הקיום של כל אחד מהם המבוסס על פנטזיה לא מודעת משותפת:
״במקרה כזה, הפחד המשותף שלהם היה ש ׳הנפש תשתלט׳ כך
שביניהם הם יאשרו את פחדיהם הקשים ביותר״. אלו פחדי

6
ההתאיינות והעמידות שנחווים מחדש כשהזוג ביחד. השניים תפוסים
בקרב לחיים ולמוות, כך שזה לא פלא שהם נלחמים אחד בשני
באכזריות.

בטיפול זוגי ישנם שלושה אנשים שלושה ״i״, שלושה סובייקטיבים.
עבוד המטופלים המאופיינים בהתפתחות ברמה הנרקיסיסטית,
סובייקטיביות נפרדת אינה ניתנת לזיהוי ולעיתים מהווה הפרעה
קשה ומאיימת. זה כולל תהליך עוצמתי של הזדהות-השלכתית
במצידו של המטופל עד למידה שהמטפל יכול להרגיש אסיר ולא
מסוגל לחשוב או לקיים מרחב מנטלי. בריטון התייחס לבעיה זו
(1998) כשהמשיג את ה״עמדה השלישית״ או ה״המרחב המשולש״
כפתרון של עמדה זו.
רוצ׳ינסקי (2005) הבהיר את הרעיונות של בריטון לעבודה עם זוגות.
והציע הרחבה טבעית מתוך כך שהיחסים האינטימיים מוכתבים
באופן לא מודע מאופי היחסים בין בני הזוג להוריהם, כמו שהם
מושפעים מההשלכות, ההפנמות וכמו שהתרחשו בעולם יחסי
האובייקט הפנימיים והחיצוניים שלהם . הוא מציע הרחבה למרחב
המשולש של בריטון. הוא ממקם כל אחד מבני הזוג פלוס הזוג
הסימבולי עצמו כשלוש נקודות ב״מרחב הנישואין״, אשר כאשר
מתקיים הוא סימן לבריאות ובגרות ביחסי אובייקט בוגרים. חלק

7

מהאפיונים של בריאות ביחסי זוגות כוללים בנוסף לעצמאות
סובלנות לאובדן הנרקסיזם והאומניפוטנטיות, היכולת להיות כלול
ולשאת את היותך לא כלול, הידיעה לגבי רגשות האהבה והשנאה של
האחר והחוויה של הכרת תודה.. כל אלו הנן אספקטים של העמדה
הדפרסיבית של קליין ומייצגות פתרון מוצלח של הקונפליקט
האדיפלי.
בנג׳מין (2004) מציעה תפישה של ״השלישי״ שמובחנת מזו שאחרים
מציעים, שיוצאת יותר מהתכווננות ונפרדות, תפקודים אמהיים
שמציגים את השלישי אל תוך הדיאדה של האם והתינוק ופחות
נובעת מהקונפליקט האדיפלי. עבור בנגמין התפקוד של ה״שלישי״
קשור לפרספקטיבה מעבר לעצמי העצמאי. יחסים נבנים ומוזנים על
ידי הכרה הדדית. המעורבות מתקיימם בין שני סובייקטים שכבר
מהימים הראשונים של היילוד, בתקשורת שבין האם והתינוק שניהם
מחפשים הכרה על ידי האחר דרך נתינה וקבלה הדדית המתקיימים
עם סיפוק מסויים. הביטחון של האם כאשר התינוק חווה תסכול
שהחוויה תעבור והיציבות תחזור לאזור מועברת לתינוק באופן כזה
ששניהם זוכים ליכולת חדשה.
בינג׳מין מתעניינת במעורבות של שניים, לא רק לטובת הפרט
המגיע לטיפול אלא ובמיוחד לאינטראקציה שמתרחשת מהמקום
החשוב של יחסי האנוש במקור ובאפשרות האדם לגדול ולהתפתח.

8
לכן, היא מדברת על רחוב דו סטרי כלומר אינטרסובייקטיביות של
האנליטיקאי והמטופל, לעומת הרעיונות המסורתיים יותר של חד
סטריות, כאשר המטופל עושה את הדרך ובהדרכת האנליטיקאי.
ה״שלישי״ שמלווה את הגדילה מתוך התפקוד של השנייםהנה תפקוד
לא דבר. לכן האנליטיקאי והמטופל פועלים ברחוב דו סטרי
שמאפשר קדימה ואחורה. התפישה הזו מאפשרת לשני נהגים
שחייבים להתחשב האחד בשני כדי למנוע תאונה להסתדר.
בעבודה עם זוגות הרעיון הזה יכול להיות מיושם למסע בנישואין,
בהשתתפות המטפל כצופה. זה למעשה רוב העבודה עם זוגות. אך
עם כמה זוגות הצופה הינו חסר ערך במקרה הטוב. אליזבט מציעה
לאמץ את המטאפורה של בנג׳מין בעבודה עם זוגות. בדרך דו סטרית
חייבים להיות צמתים והסכנה למטפל הוא להפוך לשוטר תנועה
המכוון מי הולך לאן ומי צריך לעצור. אולי האנלוגיה הטובה
ל״שלשיות״ בעבודה עם זוגות זה מעגל תנועה. כאן יותר מכלי רכב
אחד פועלים בשיתוף פעולה עם אחרים. דברים ממשיכים לנוע, גם
בתנועה כבדה, כך שחייבים לספוג הסתגלויות במוכנות בלי לגרום
לפקקים. ואם היציאה תפוסה אפשר לעשות שוב סיבוב ולצאת
בפעם הבאה.
התרומה התיאוריות הזאת לתפקוד בריא מזהה נרקיסיזם כהתפתחות
חשובה והיכולת להכרה הדדית של הסובייקטיביות כהכרחית. ישנו

9
הישג התפתחותי ביכולת לזהות את האחר כסובייקט נפרד בעל
מחשבות ייחודיות, חויות רגשות שונות מעצמך. אין זוגות עד שלא
משיגים זאת.