אז…בואו נתחיל מכך, שאינני מחדשת לכם דבר, כשאני אומרת, שכאשר כולנו מבודדים, הצורך שלנו במגע ובאינטימיות גבוה מתמיד.
התקופה העוברת עלינו ועל העולם, אינה פשוטה כלל וכלל. אנו בבידוד, גם אם לא ״שמו״ אותנו, הרי נוכח התקנות, איש איש לביתו. זהו אתגר לא קל, לרובינו. הלהיות לבד, ללא הסחות הדעת הרגילות שלנו, מסעדה, סרט קולנוע, הצגת תאטרון, נסיעה לחו״ל ועוד ועוד… גם מצב הזוגיות שלנו עומד למבחן.
לו הייתם שואלים אותי, לפני שהוירוס הזה התגנב לחיינו, איך ארגיש להיות ״תקועה״ עם בן זוגך, היחסית חדש, (כשנתיים וחצי) 24/7 , ללא יכולת לצאת מהבית….הייתי אומרת שזהו סוג של סוף העולם מבחינתי ובודאי יהיה מכת מוות לזוגיות הטריה הזו…
הרי, ביומיום של החיים, כל אחד מאיתנו נמצא בעבודתו, בעיסוקיו, תחביביו ולרוב איננו נפגשים אלא בשעות הערב. המעבר, שהכריחה אותנו הקורונה לעשות, הוא לעבור לחיים זוגיים אינטנסיביים 24/7. בקיצור, לשהות זה בחברתו של זה ימים שלמים, ארוכים…
ובאמת, האמנתי שהוירוס הזה יהרוס את מה שהצלחנו לבנות בעמל די רב. אך, אני מודה, להפתעתי ולשמחתי, התבדיתי ובגדול.
גיליתי, שהמצב הכפוי הזה שנכנסנו אליו בעל כורחינו, מחייב אותנו להתקרב אך ורק לעצמנו. אך ורק אחד לשני. אין ילדים, אין נכדים, אין חברים שלו וחברות שלי…ולפתע, הקירבה מועצמת ומתחזקת. בתחילה, זו היתה רק מין הרגשה נעימה באויר, אינטימיות חדשה, שעדיין לא ממש הכרתי ובודאי שלא קלטתי לגמרי מה קורה בנינו.
הייתי זקוקה למספר ימים כדי לחשוב על השינוי שהקורונה המוזרה הזו הביאה לזוגיות שלנו.
פרק ב׳
השאלה שאני נשאלת פעמים רבות ובודאי גם תוהה עם עצמי, מה מאחד את הזוגות בפרק ב׳ או ג׳ בחייהם?
הרי לזוגות הנכנסים לפרק השני או השלישי בחיי נישואין או בזוגיות ארוכת טווח, אין היסטוריה משותפת. כוונתי, שהם לא בנו בית משותף, אין ילדים משותפים, רכוש משותף לא נצבר במשך השנים…אז מה מחזיק? ומה יחזיק אותם לאורך זמן? על מה תיבנה הזוגיות?
אז למדתי במשך יותר משנתיים ימים שאנו יחד, עם עליות וירידות, עם רגשות אהבה כמו גם רגשות של טינה ואפילו שנאה, עם צרימות שלעיתים מתגברות ועם הבנה שלעיתים מתקיימת ועיתים נעלמת…למשל, כשאינני יכולה לסבול את הבלגן, האי-סדר שהוא מרבה לעשות בבית, הרי התרגלתי להיות בשליטה על הסדר והניקיון זמן רב, לבדי, ולפתע…הכלים המלוכלכים שנשארים בכיור לאחר שבישל לנו ארוחה, כן, תגידו, איזה כיף שהוא מבשל…נכון, אך מחיר הליכלוך אינו קל לי…טיפות רסק העגבניות שנותר מיותם על הקירות מסביב לכיריים…הוא לא הבחין. ועוד, ההרגלים שלי, כמו לקום ב 07:00 בבוקר ולפתע יומו מתחיל ב 05:00…וברור שכבר שנתי הסתיימה כשהוא קם מהמיטה, ויש מתחים לפעמים סביב קונפליקט, אם נלך לארוחה אצל הנכד שלו או הנכדה שלי, ומישהו יישאר לא-מרוצה, ופעמים גם מתוסכל, כועס…וכמה תשומת לב שאני מקדישה לנכדי, אינה תמיד עולה בקנה אחד עם התחושה שאיני מקדישה לו מספיק זמן או תשומת לב, כפי שהיה רוצה…ולפעמים אני נכנסת למקומות אפלים שלי, בהם זקוקה לחזוק האהבה והביטחון בקשר, הוא יכול להיות במקום אחר ולא להבין כלל את הצורך שלי, מה שישאיר אותי עצובה, כואבת ואפילו לעיתים ננטשת…
כן, קשר זוגי טרי, שמפתיע ולא תמיד לטובה, כל פעם מחדש, כשהוא מתקשר ואומר שיגיע ב 18:00 אך מגיע ב 20:00, ואני אינני רוצה להישמע כאשה קנאית אז לא אשאל היכן היה, והוא לא יאמר דבר, או שלא ראה עניין בלהגיד, מדוע שידווח על כל צעד שלו? או שרצה להישאר מסתורי…כך או כך, למדתי איפוק מהו, הכלה גדולה יותר ויכולת דחיית סיפוקים כמו גם הצורך העצום בשליטה, והלמידה הקשה לשחרר אותה מידי פעם…
ואז….כשכבר עלינו על דרך מסויימת של בניית הקשר, עם סוג של אמון וביטחון הדדי (לפחות, להרגשתי) הגיעה הקורונה. החשש העצום שלי היה, שכל מה שהצלחנו לבנות, יתפרק, כי איך נצליח לשרוד יחד ללא החוץ? איך נצליח רק שנינו, ללא מקומות הבריחה ששרתו אותנו הן ביחד והן מקומות הבריחה של כל אחד מאיתנו?
אז….מה קרה לנו עם הקורונה?
אז, כן. הנגיף הקטנטן וההרסני הזה, הצליח לקרב בנינו יותר. נראה, שגילינו זה את זו במימדים נוספים.
הקימה המשותפת בבקר, הפתעה, הוא לא לעבודה ואני לא לקליניקה…והקפה החם והמתוק שהוא מכין רק בשבתות, מגיע לפתע גם ביום חולין…וכן, עבודתו כרגע בבית על המחשב וכן, במטבח. שם הכי נוח לו, אמר. האמת, שלי, לא כל כך…המחשב תופס חצי משולחן האוכל, לא נוח לי הכי להסתובב שמא אפריע לו…אך, החלטתי שאזרום. שעות היום עוברות כשלכל אחד יש את עינייני עבודתו, בבית כמובן. לעיתים, נפגשים לצהריים קליל ואח״כ ממשיכים לחוד, אך ביחד…והערב, נינוח. משהו בביחד שממשיך שיגרה רעננה ושקטה.
אז מה, תשאלו? תגידי, מטפלת מקצועית שכמוך, בעלת ניסיון כה רב בטיפול בזוגות, זו התשובה לזוגיות? זו התשובה לזוגיות פרק ב׳? הקורונה? האם זה המקום, הפיתרון לזוגיות טובה? הוירוס הקטנטן, שאנו נזהרים בעטיו, מלהתקרב לרוב האנשים שלא חיים איתנו, שאנו נזהרים בגללו מלגעת במשטחים ציבוריים או כאלו שאחרים נגעו בהם…זה המתכון לביחד?
לאט לאט אני לומדת, מהביחד שנכפה עלינו, שיש חזרת מה לרומנטיקה הראשונה, שנדחקה עם שיגרת החיים וגירויי הסביבה. לפתע, רק שנינו בבית. חושבים אחד על השני, לא על אחרים, איך לעשות נעים וטוב זה לזו, כי זה הדבר הבטוח היחיד שישנו כרגע. הדיאלוג היומיומי שבנינו, הדאגה אחד לשני, לילדים ולנכדים הרחוקים, הרי אין לנו אפשרות מציאותית לעשות משהו עבורם.
זוהי מעין התחלה מחודשת, שאולי בפרק ב׳, מעולם לא היתה לנו. שכן, כשהכרנו כבר לכל אחד מאיתנו היו עולמות תוכן עשירים משלו, ילדים, נכדים, רכוש שצבר, מקצוע שהתמחה, תחביבים…
אך כרגע, כל העולמות הללו נדחקו הצידה. זה רק אני והוא. כאילו, מגלים את עצמנו זה לזו, מחדש. מתפתחת תשומת לב לפרטים, הרצון להשביע את רצון בן/ת הזוג, להמציא עבורו/ה מאכל חדש, לגעת פתאום בשעת צהריים…הצורך, לדייק את הביחד. להיות ערה גם לצרכי הלבד שלי, שלו. לפתע נכנס לחדר וסוגר דלת. ביום רגיל, אולי הייתי תמהה ואפילו נפגעת, מה זו החשאיות הזו? ואולי גם מריצה סרטים בראש…אלא, שכעת, הצורך בלהתרחק מובן לי לחלוטין. גם אני מגלה, עד כמה אני זקוקה למרחב משלי. ביומיום, תמיד לקחתי כפי שהייתי צריכה, היום, לפתע חשה צורך להכנס גם לחדר להיות עם עצמי..בשקט. ואין צורך בהסבר. יש הבנה מעבר למילים.
ואני חושבת על מושגים תאורטיים שהיו מנתחים את סוג הזוגיות שאנו נמצאים בה כרגע. כן, כרגע. שכן, זה אינו מצב רגיל ואין ביטחון, שמה שנצבר כרגע בנינו, יישאר לעד. אני מודעת לאחרות שבמצב הזה. ובד בבד מבינה שהתנסות זו, גם ״הקפיצה״ אותנו לרובד נוסף, שלא היה קיים בנינו לפני כן.
המושג ״ה creative couple” או בעברית, ״הזוג היצירתי״. הוא מושג שהתפתח ב 10 שנים האחרונות בטויסטוק, אחד המרכזים הפסיכואנליטיים המתמחים בזוגיות, הידועים בעולם. הכוונה, שהזוג הגיע לסוג קשר, בו היחסים עצמם מהווים פוטנציאל , מקור רגשי, קוגניטיבי ופיסי עבור הזוג. הקשר הזוגי משמש, כמיכל תמיכה והשענות עבור שני בני הזוג.
ומה כוונתי? מדובר בזוג, שהצליח לעבור התפתחות רגשית כזו, שקונפליקטים ראשוניים עם הדמויות המעצבות, הגיעו לפיתרון או לפחות להכלה והבנה. כלומר, העבר של כל אחד מבני הזוג אינו מושל ביחסים שבהווה ולכן יש בהם פניות ומרחב ליצירת הקשר הזוגי ה״נקי״, שלהם.
יחסים אלו אינם מסתיימים בנקודה מסויימת. הם גדלים ומשתנים כל הזמן. אלא, שהשינויים המתגלים אינם מהוים איום על בן הזוג, אלא דוקא יכולים להיות מנוף להתפתחות ועושר.
זוגיות כזו, תאפשר, לגלות ״מחדש״ את בן/ת הזוג, לפעמים גם מהיבטים פחות נעימים, אך שהללו לא יאיימו לפרק את הקשר בעטים, אלא ניתן יהיה לראותם כמנוף לגדילה למיכל הזוגי שכבר נוצר בניהם. ואולי ב״זכות״ הקורונה אנו זוכים לחוות קשר זוגי מפתיע ומתגמל מזה שהיינו בו, מקודם.