פודקסט: וכל שנדבר על… בגידה

פודקסט: וכל שנדבר על… בגידה

מהי בגידה?
לאי-נאמנות אין הגדרה חד משמעית וברורה. בעולם הדיגיטלי בו אנו חיים, מתקיימים אינסוף מפגשים אסורים פוטנציאלית. צפייה בפורנו, צ׳יטוט מפלרטט, קהילת חובבי פטיש כלשהו, המשך פעילות חשאית באפליקצית הכרויות, הזמנת מסג׳ ארוטי, ועוד ועוד מפגשים שחל אולי איסור פוטנציאלי להצטרף אליהם כשאנו נמצאים בקשר זוגי.
אוקי, אז כשאין לנו הגדרה אחת לשאלה מה נחשב בגידה יש לנו הערכות סטטיסטיות רבות לגבי רומן מחוץ לנישואין, שהרוב מסכימים שהנושא הנפיץ הזה נמצא בעליה ורבים יטענו וטוענים כי נשים אחראיות לעלייה במספר הבגידות בעולם.
הטענה, שבעולם פוסט פמיניסטי נשים אולי מחקות באופן לא-מודע את הגברים, כך שכמות ה״בוגדים״ עולה. ברם, סטטיסטיקה, מדוייקת ככל שתהייה, לא יכולה לספק תובנה אמיתית על המציאות המורכבת של בגידות היום. לכן, בפודקסט כאן, אביא לכם טעימות מהנושא הטעון הזה, הנמצא בקונפליקט רגשי תדיר, בין, רגשות ותחושות, חנק וחופש, כמיהה והתפכחות.
רות חייבה את בעלה להגיע לטיפול זוגי, שכן ״תפסה״ אותו לפעמים מציץ בסרטים פורנוגרפיים. רון גילה שבן זוגו נפגש עם האקס שלו. נכון, שהוא יודע שהפגישות הן לצרכי עבודתו של איתי, בן זוגו, אך עדיין חרד למה הדבר יכול להוביל…
ברגע ששני בני אדם הופכים לזוג, הם מתחילים לעסוק בגבולות: מה בפנים ומה בחוץ. אנו בוחרים באחד מבין כל האחרים, ואחר כך משרטטים את הקווים מסביב לאיחודנו המאושר. כעת עולות שאלות: מה אני חופשי לעשות לבדי ומה עלי לחלוק? האם אנו הולכים לישון באותו זמן? האם תגיע איתי תמיד למסיבות המשפחה שלי? לפעמים אנו מנהלים מו״מ לגבי הסדרים אלו אך לרוב אנו נוהגים בדרך של ניסוי וטעייה. מבט, הערה, שתיקה העלבות – אלו סימנים שעלינו לפרש.
הגבול הקיצון ביותר, הוא מקום הנאמנות. הנאמנות מאשרת את הברית שכרתנו. מישל שנקמן טוענת, שהתרבות האמריקאית מתייחסת בסובלנות רבה לגירושים – הכרוכים בשבירה מוחלטת של קשר הנאמנות ובתוצאות המכאיבות למשפחה כולה, אבל תרבות זו חסרת כל סבלנות לגבי בגידה מינית. אנו מעדיפים להרוג מערכת יחסים מאשר לבדוק/לפקפק במבנה שלה.
לבלעדיות שאנו מחפשים במונוגמיה יש שורשים בחווית האינטימיות המוקדמת שלנו עם המטפלים העיקריים שלנו. אנו אומרים לעצמנו, מתוך הפנטזיה הילדית הראשונה, :״אני אהיה אהוב תמיד, בכל מקום, בכל דרך, ללא כל מאמץ מצידי ״. בבגרותנו אנו מבקשים להחזיר את גן העדן האבוד, חסר הנפרדות שחשנו עם אמא.
השאלה הנשאלת, האין האחדות הנרקיסיסטית שאנו חותרים אליה היא להחזיר פנטזיה שהיתה או לא היתה בחיינו? הרי גם לאמא היו עוד אנשים בחייה וגם היה לה את אבא…כלומר, מעולם לא היתה באמת נאמנות מושלמת. אך, אנו חייבים להאמין שהיתה. ובעצם, איום הבגידה היה קיים מלכתחילה. אנו גדלים איתו וגם מכחישים אותו. הפחד לאבד והפחד להינטש מהדקים את לפיתתינו בנאמנות. ככל שהעולם נהייה ארעי, זמני הצורך לחוש ביטחון לפחות בהמשך היחסים גדל. גם התחושה של המיוחדות בעיני השני צמחה. לפחות לגבי בן אדם אחד אין לנו תחליף.
ואז, מה קורה שהבנו שהבלעדיות נפרמה? המחשבה על אהובנו עם מישהו אחר נתפסת כאסון, צונאמי. הסקס הוא הבגידה האולטימטיבית.
בגידה היא עוצמתית בחלקה הגדול בגלל הפגיעה בשחזור של ״האמון הבסיסי״ (אריקסון, 1950) שבונה את אבני הבנין של היחסים, הבסיס של כל ההתפתחות שבאה אחר כך בקיום האנושי. גילוי של בגידה בקשר הזוגי, הנו מהמשברים הקשים וההרסניים ביותר שניתן לחוות בזוגיות, ומשול לרעידת אדמה, סופת טורנדו, וגל צונמי ששוטפים את החיים כפי שהיו רגע לפני המפגש עם המציאות השקרית של חייה.
הורגלנו להתייחס לאירוע הבגידה כמערך התקפה על האמת בעולם היחסים, בדיוק בצומת של העצמי והאחר. כאשר היא מתרחשת, היא זורקת אותנו לחלוטין משיווי המשקל שלנו. כל מה שיכולנו קודם לסמוך עליו לא קיים יותר, והעולם משתנה.
בגידה נדחפת בפנינו לאימה ובדידות אבסלוטיים. תוצאתו של מוות פיזי הוא באובדן היחסים.
בבגידה, היחסים אינם התוצאה, הם המטרה. הגרעין התוך אישי נפגע, והתוצאה היא כאב נפשי שדוחפים את הייאוש, שאנחנו רואים בעבודה עם זוגות בוגדים. זאת הבגידה שמתדלקת את הרגרסיה שבני הזוג חווים כאשר הבסיס של היחסים מאויים. זאת הבגידה שגורמת לאנשים בריאים לחוש משוגעים ולא כל כך בריאים ולפחד מהתאיינות קיומית.
באופן אוניברסלי, חוצה תרבויות, בגידות כאמור, נפוצות מאד וגם האיסור על בגידה, הוא הדיבר היחיד החוזר פעמיים: פעם ראשונה :״לא תנאף״ ופעם שניה, ״לא תחמוד״. יש כאן פיצול ברור בין הבוגד לנבגד.
בגידה נתפסת ברובה, כפתולוגיה של זה שבוגד או תוצאה של בעיות שהזוג מתמודד עימן. אולם, פעמים רבות בקליניקה הבנתי שיש גם סיפור אחר שאינו מסופר, אך הוא נפוץ, בעיקר ביחסים ארוכי טווח. הבנתי, שאי נאמנות זוגית קשורה פעמים רבות באובדן, כמיהה וגעגוע. כשאני שואלת אם ארעו אובדנים בתקופה שקדמה לבגידה אני חושבת על חרדות קיומיות, חיים ומוות ומסקנות שהחיים קצרים וחולפים. כן, רומנים מעוררים לרוב תחושות של חיות וחיוניות, שכוחן ל״גרש״ חרדות קיומיות.
אני סבורה, שחלק גדול מהקושי של חווית הבגידה היא תחושת הנבגד שהוא בר החלפה, שבן הזוג יוכל להמשיך את החיים בלעדיו. כלומר, שיש לו/ה תחליף. כשאדם אינו נאמן לבן/בת זוגו, לרוב, אין זאת מהתחושה שהוא רוצה לעזוב אותה, הוא רוצה לעזוב את עצמו, את האיש/אשה שנהייה ברבות השנים. הגעגוע הוא לזה שהיית והכמיהה למשהו חדש שיוצא ממך…למעשה, בבגידה, אנו מחפשים את עצמנו אחר, לא בן או בת זוג אחרת.
במקרים אחרים, פעמים, מה שמובא לקליניקה כבגידה, מהווה בפועל את הדבק המאחד את בני הזוג בקשר הנישואין..
פרדוקס? לאו דוקא.

דוגמא ראשונה:
תום ורות, בשנות ה-30 שלהם הגיעו לטיפול. הוא בן 31 היא בת 37 הם הורים לילדה בת שנתיים, כשלאחרונה האישה בהריון שני, רצוי.
הטענה העיקרית שנשמעה שוב ושוב מצד האישה הייתה, שבעלה מאד אוהב מסיבות, הוא נהנה לנסוע למקומות רחוקים עם חברים שברובם רווקים, מקומות בהם הם יכולים להמר, לשתות אלכוהול וכך גם להזמין צעירות שישעשעו אותם סביב השולחן בבית המלון. לטענתם, יש להם הסכם, כלומר, האישה הסכימה ״לתת״ לבעלה את ה ״חופש״ שהוא כה זקוק לו, כך, שפעמיים בשנה יש לו זכות לנסוע עם חבריו לכמה ימים לחו״ל. היא מודעת לסוג המסיבות, אינה מאמינה לו, חושדת וחוששת כל הזמן , שיש שם דבר מעבר לכך, אך משתפת פעולה עם תשוקותיו.
הזוג הגיע לטיפול, שכן, לפי טענת האישה, בשנה האחרונה נסיעותיו תכפו, הצורך שלו בחופש התרחב, לאחרונה הוא נהג גם לערוך את מסיבות החברה שלו תחת השפעת סמים, ולא פעם ״נעלם״ לה, וחברים אמרו שראו אותו נכנס לשירותים עם בחורה זו או אחרת…כמובן, שכל טענה או מענה מצידה נדחו מיידית על-ידיו, כ ״שטויות, את לא יודעת על מה את מדברת..״ ובאופן עקבי גרם לה להאמין שהיא מגזימה בקנאתה.
לאחר שנה של טיפול, שבמהלכה, הקשר הזוגי השתפר והתהדק, תום קיצר מעט בנסיעותיו אך המשיך באותו סגנון, רות העריכה את מאמציו לשיפור היחס שלו לזוגיות שלהם, אך בד בבד לא הפסיקה לקנא לו…לבלוש אחריו…לא להאמין בו. אך הנישואין החזיקו מעמד. עד ש……… תפסה אותו בוגד.
בשפת רחוב ״תפסה אותו על חם״. הוא הכחיש בהתחלה אך בלית ברירה הודה לבסוף. מבחינתה, זה היה סוף פסוק. היא חתכה את הטיפול, ״זרקה״ את המטפלת ומנסה כעת טיפול חדש עם מטפל אחר. אין ספק, שכל השנים רות הרגישה, גם אם לא ידעה בוודאות, שתום אינו נאמן לה…אך העדיפה להמשיך את הנישואין מסיבות שונות.. החשיפה של הבגידה הכריחה אותה לעשות מעשה. אם לא היתה מגלה, היו ממשיכים לחיות עם החשדות והידיעה לא ידיעה על הבגידה, מי יודע עד מתי.
סיפור אחר הוא על צילי וגילי.
הגיעו לטיפול, כשהסיבה המדוברת היא בגידה של האחת עם גבר. מסתבר שזו אינה הפעם הראשונה שחוו בגידה, אותה צילי כבר בגדה, פעמיים לפני. הפעם, היא זו שפנתה לטיפול. לדבריה, רצתה לברר אם הקשר ביניהן הסתיים או ששווה לעבוד עליו…למעשה, הן הגדירו שמעולם, למרות 15 השנים שהן חיות יחד, לא יצאו מהארון. הן אינן מגדירות עצמן כלסביות.
למעשה, הבגידה איפשרה להן להתחיל לבחון את יחסיהן. ניכר במפגשים המועטים שהיו, שהיה פחד אדיר לפתוח את נושא הזהות המינית. האם הן לסביות או שפשוט פוחדות מיחסים עם גברים? המרחב הטיפולי העלה, שיש למעשה מספר רב של צורות לבגידה. למשל, גילי סיפרה על יחסה לבוסים שלה. צילי חוותה זו כבגידה. אט אט התברר שיש קושי להגיע לטיפול, שכן כאן עולים דברים ״אמיתיים״, כאילו כאן נחשפת הבגידה. צילי אומרת שנמאס לה מהקשר, שגילי מייגעת אותה, דברים שלא העזה לומר קודם לגילי. גילי המומה. נפגעת ונבוכה.
השמירה על ה ״זוגיות״ בעצם הכילה בוגדנויות רבות. ״הבגידה״ איתי, כמו הגבר, שצילי בגדה איתו, פתחה את האמת על היחסים, שכבר מזמן רוקנו מתוכן. ובאמת, כעבור מספר פגישות הן החליטו להיפרד זו מזו וממני.

וכעת לשאלה: לספר או לא לספר את האמת? ואם לספר,אז לספר את כל האמת על הבגידה?
אין סימוכין לכך, ששקיפות מוחלטת היא הדרך היחידה ליצירת אינטימיות ואף לא הדרך המוצלחת יותר. אם בטיפול, המטפל בוחר או ״נבחר״ ע״י השיח עם המטופל לכנות מוחלטת, הוא יצטרך גם להתמודד עם הרגשות שזה יעורר אצל בן/בת הזוג הנבגד/ת. אמנם האחד מנקה את מצפונו אך השני עלול להפוך לזה הנושא על עצמו אשמה וכאב. המחשבה שלי בהקשר זה, שעל בן הזוג הבוגד לקחת אחריות על מעשיו ולשקול היטב את חשיפת הבגידה ואם באמת ״טיהור מצפונו״ יקל על בו הזוג הנבגד או שזה ייפגע אף יותר.
כאשר עולה נושא הבגידה, ונחשף במערומיו, עולים רגשות עצמתיים של בושה, השפלה, כאב כעס ועוד ועוד אצל הנבגד. השיח שאני מנסה ליצור בקליניקה, אינו שיח של תוקף ומתגונן, לא שיח של חזק מול חלש,
לא להעמיד את השניים במבחן, בבית משפט.
אני מנסה לבסס אוירה של שיח על מהות הבגידה. השאלות איך היה, מה, איפה…שאלות חודרניות שלא בהכרח יזכו לתשובות אמיתיות. השאלות שאני מעודדת בשיח כזה, הן על מהות הבגידה, האם חשבת עלי כשעשית מה שעשית? על המשפחה? אם מצליחים לעלות על ערוץ כזה של שיח, או אז התחושה שהדיאלוג הוא מעמדת כוח ולא קרבן ומקרבן. תתפלאו, לעיתים הדיאלוג מגלה עמקים ופותח רגשות שהיו חבויים/נסתרים ומעולם לא עלו בתוך האינטימיות הזוגית.