בימים האחרונים אני מהרהרת, על הרעיון או נכון יותר לומר, על הקירבה הרעיונית, שבין הבחירות שאנו עומדים לפניהן, לבין התקווה בטיפול נפשי.
יום הבחירות, יום שבתון, ביטול יום עבודה, כי, ללכת לבחור חשוב יותר.
כדי לבחור, עלינו להאמין שישנה משמעות לבחירה שלנו, יש לה משקל, נוכחות.
הימים שבין ההחלטה על מה תהייה הבחירה האישית שלנו עד היום עצמו, מאד מטלטלים. הם נעים בין תקווה גדולה לייאוש עצום ובעיקר תחושת חוסר-אונים.
האפשרות, שהמעשה הקטן שלי ישפיע, כלומר, יש ערך לבחירה שלי, טומנת בחובה אמונה עמוקה – שהמעשה, הקול, היד שתבחר את הנייר המסויים -תשפיע.
וחשבתי לעצמי, כי האמונה בחשיבות ״קולי הקטן״, היא הידיעה, שגם אם הדברים לא יקרו כפי שקיויתי, עדיין ארצה לממש את הבחירה שלי. כלומר, גם אם לא אקבל בבחירות את המשאלה שלי – עדיין שווה עצם יכולת הבחירה.
היא הקודמת לכל פתק שאשים בקלפי.
וכעת, מעניין לעניין, באותו עניין…
הטיפול הנפשי, כמו הדרמה, או הסיפור הדרמטי הוא למעשה תנועה מתמדת בין תקווה לאיבוד תקווה.
תחילת הטיפול נפתחת עם תקווה – מדוברת או נסתרת של המטופל לשינוי ועם תקווה מוצהרת של המטפל לשינוי אצל המטופל.
במהלך הטיפול, כמו בימים טרום-בחירות, התקווה של המטופל משתנה כל הזמן. היא נעה בין תקווה לא-מציאותית לאיבוד תקווה ומשם שוב לתקווה מחודשת. מספיק שנאזין לכל המחקרים והתחזיות שאנו מקבלים מידי יום, שמעיפים אותנו מתקווה לשינוי, לייאוש שהוא לא יתגשם…
סטיבן מיטשל, פסיכואנליטיקן ניו-יורקי שנפטר לפני כמה שנים, דיבר על תקווה בחדר הטיפולים: ״בניגוד למטפל, תקוותו הבלתי-מודעת של המטופל הוא להישאר ״תקוע״ עם התקוות הישנות והמוכרות תחת טיפולו המגונן והכל יכול של המטפל.”
יחד עם זאת, הוא מגיע לטיפול מתוך רצון לחולל שינוי במצב.
כך מתפתחת מערכת יחסים דיאלקטית, בין הסטטי המוכר (התקוות הישנות) לבין הכמיהה למשהו מלא ומספק יותר (התקווה לשינוי). משבר מוכרח להגיע, אומר מיטשל, שכן, הפערים בין תקוות המטפל לתקוות המטופל הם בלתי נמנעים.
ולכן, כל תוצאה שתהייה לאחר יום הבחירות תהווה סוג של משבר. אך, עלינו לזכור שזו התפתחות טבעית שבה גוברות התקפותיו של המטופל על המטפל ולמעשה זו התקפה על האמונה של המטפל בדבר שינוי.
וכן, גם אם לא קיבלנו את שקיוינו לו, עדיין נשמח שאנו יכולים לצאת מהבית.
ולבחור! המשמעות שניתנה לנו זו הבחירה וזו גם התקווה.
