רוב רובם של האנשים, המגיעים לטיפול זוגי, מצהירים שבעייתם העיקרית היא ״קצר בתקשורת״. כשאני שואלת קצת יותר, התחושה שהם מעבירים לי היא, שהם חשים לא מובנים, או שהם צריכים להגן על עצמם מפני בן הזוג, או שהם חשים שבן הזוג מבקר/שופט אותם וכו׳. פעמים, אני שומעת, שבן הזוג או בת הזוג ממש מסלפים את מה שרצו לומר.
כדי לענות לבני זוג, המגיעים אלי עם ״בעיית תקשורת״, אני מוציאה ״מארגז הכלים הפרטי שלי״, את השגותיי על ״תקשורת מקרבת״.
אז מהו המונח תקשורת מקרבת?
תקשורת מקרבת הינה גישה שפותחה בשנות ה-60, למאה ה-20, שנתן הפסיכולוג ד״ר מארשל רוזנברג, לגישת תקשורת, שבבסיסה מונחת המחשבה שלכולנו יש צרכים ורגשות בלתי מסופקים. כאשר אדם חווה שצרכיו או רגשותיו אינם מסופקים, הוא עלול, באופן לא-מודע להגיב לחוסר בדרכים שונות, בדרך כלל לא נעימות כלפי האחר.
״בשורש כל התקף כעס ומאבק, יש צרכים לא מסופקים״ (מארשל רוזנברג).
מטרת העל של התקשורת המקרבת, היא השאיפה לבניית מערכות יחסים, כאלו שהשיח בהן יהיה שיח שיתרום לכל הצדדים, באופן שיפחית עימותים, חיכוכים וחוסר שביעות רצון.
כאמור, בסיס השיח של התקשורת המקרבת שם דגש על גילוי הצרכים מאחורי פעולות שונות, ביטוי רגשות באופן ישיר, בגוף ראשון ומציאת אסטרטגיות פעולה שונות למילוי הצורך.
כמו כן, תקשורת זו, תהא נקייה מפרשנות ושיפוטיות. הרגשות ש״ינהלו״ אותה, יהיו אמפטיה וחמלה כלפי בן/בת הזוג.
זהו שינוי מחשבתי, שאומר, אני לא יכול לשנות את צורת הדיבור של האחר כלפי, אך אני יכול לשנות את שלי. וכך, מתוך הקירבה והשיתוף יתאפשר השינוי והחיבור בקשר הזוגי, לא מתוך ויתור, או חלילה מייאוש, אלא מתוך מחשבה, הבנה ורצון לשיתופיות בקבלה ובהכלת בן/בת הזוג.
רוזנברג לא היה הראשון שדיבר על הקשרים בין ביטויי כעס, תוקפנות ואלימות לצרכים ורגשות לא מסופקים. פרויד גילה, לפני יותר מ-150 שנה, שרוב ההתנהגויות והמחשבות שאנו מייצרים בתוכנו ומתנהגים אותם כלפי האחר, מגיעות ממקומות לא-מודעים, של חוויות תסכול, חסר או חוסר סיפוק מגיל צעיר מאד. למעשה, ״התגליות״ של רוזנברג מבוססות על הלא-מודע הפרוידיאני. רובנו חשים שאנו ״מודעים״ לעצמנו, למחשבותינו וגם להרבה מההתנהגויות שלנו, ברם, וזאת אני רואה בקרב זוגות, שהתקשורת ביניהם ״לא-עובדת” כראוי, שאין בהם הבנה או חיבור לצרכים של עצמם ובשל כך, לא יוכלו להיות קשובים לצרכים של בן הזוג. כך זוג עלול למצוא עצמו עסוק, במריבות אינסופיות על נושא מסויים שוב ושוב, על תחושות כאב וזעם, עם אמירות כמו : ״איך היא לא מבינה שאני שונא שהיא מפזרת את הבגדים שלה כל ערב על המיטה, בדיוק כשאני מתכוון להיכנס למיטה?! או ״איך הוא שוב ושוב, כשבא לו סקס, פשוט שם יד על כתפי, נותן לי תפיחה חברית, כאילו, כשאנו באמצע סדרה בטלוויזיה…ועדיין לא מבין שזו לא הדרך שתמשוך אותי אי-פעם להתקרב אליו או בטח לא לעשות איתו סקס!״
“הלא-מודע בקרב בנ הזוג״.
כאמור, כשאנו רבים עם בני הזוג , כביכול על נושא טריויאלי, לא משמעותי כאילו, כמו שהזכרתי קודם אשתו של יוסי שזורקת מידי ערב את בגדיה על המיטה ואינה מבינה מדוע הוא ״מתפוצץ״ מכעס על התנהגותה.. כל אלו ורבות מההתנהגויות שלנו האחרות, באות ממקורות לא-מודעים של התנגשות צרכים לא מסופקים.
בקרב כל אחד מבני הזוג קיים מטען, שהתגבש במשך השנים, המורכב מניסיון חייהם האישי, הדרך בה חונכו, התרבות ממנה ינקו, האוירה שהייתה קיימת בבית…כל אלו הפנימו תפיסות, רגשות מודעים ושאינם מודעים, המוטמעים עמוק בליבם.
במהלך החיים, כאשר בני זוג מתמודדים עם קושי, קונפליקט אועימות, יהא משמעותי ככל שיהיה או אפילו טריוויאלי , כל אחד מבני הזוג יבין ויפרש את התנהגות האחר, בזמן המריבה, מתוך ״ארסנל ניסיון חייו״, על הצרכים והחסכים הלא-מודעים שהוא חווה.
התחושה של הזוג, שבן או בת הזוג ״אינו עימו״, או ש״הוא אינו מבין אותי, הוא לא אמפטי לקושי שלי…״ אומרת ש׳, אחרי מריבה קשה עם י׳, בעלה. עם תחושת חוסר ההבנה, מגיעים גם רגשות של תסכול, האשמה, עצב וכעס. כך, מתוך אי הבנה יכולה להתגבש מריבה שתסלים עצמה עד ריב קשה כואב, שעלול להסתיים בניתוק, ״ברוגז״ ארוך ואפילו עד כדי פרידה.
להלן, אתן מספר דוגמאות של מטופלים וגם של מדריכים, המביאים את קשייהם בנושא
״איך בונים את התקשורת המקרבת בקרב בני זוג״.
קחו למשל את רותי ודן, מטופלים שלי מזה כשנתיים. הם הגיעו לאחר כ-20 שנות נישואין, חלקן, לדבריהם, טובות והאחרונות פחות טובות. עיקר התלונה בגללה התחילו בטיפול היתה ״אין תקשורת״. אט אט כשנכנסנו לדינמיקה הזוגית שלהם, הם טענו שהם חברים טובים, אך יש להם קשיים רבים בנושא התשוקה המינית. בניגוד לדימוי החברתי, שהגבר רוצה יותר סקס והאשה רוצה פחות, אצלם המצב היה הפוך. רותי אומרת :״הוא לא באמת נמשך אלי, לפעמים כשבא לי, הוא עושה לי טובה…״ אצל יעל ועמוס המצב לא שונה. היא אומרת :״יש דברים בסיסיים שכל אישה נותנת ואני לא מסוגלת…״ או אצל א׳ וש׳ אומרת א׳:״הוא רואה את סימני הקמטים של הלידה ואינו נמשך אלי…״
אלו הם הקולות הפנימיים, שבמקרים אלו הורסים כל חוויה מינית טובה בקרב בני זוג. גם רמת הביצוע תרד, גם התשוקה לבן בת הזוג תרד עד שתהייה הימנעות מוחלטת מיחסי-מין ואפילו ממגע.
הרבה זוגות, כאמור, מסתבכים בחוסר תשוקה, בתחושת הדחייה, בבושה, כשהקושי האמיתי, הוא בתקשורת ביניהם.
החוויה הקשה ביותר בזוגיות, היא חווית הדחייה. ברוב המקרים, אנשים חשים דחויים או שהם כמי שבעצמם דוחים את השני. זהו הנושא המסתתר תחת חווית אי-התשוקה או חוסר תקשורת, בעצם העניין הוא תחושה קשה של דחייה.
דחיות בקרבנו, קשורות לחרם מילדות, לאמא שלא היתה קשובה לצרכי ילדה ומעל לכל, לצרכים ורגשות בלתי מסופקים, חסרים.
אז, איך עוזרת לנו התקשורת המקרבת בעת התחושות הקשות שאנו חווים, בזוגיות?
כאשר זוג מגיע אלי לטיפול, נפרסים אט אט מהלך חייהם המשותפים והאישיים. בתהליך הטיפול, נבנה קשר מיטיב ביני לבינם וביני לבין כל אחד מהם. במקביל מתחילות להתבסס אט אט תחושות של אמון וביטחון גם בקשר הזוגי.
בסיס האמון המשותף ביני לבין הזוג, מאפשר לי ל״פנות״ ללא-מודע האישי והזוגי, להראות לבני הזוג, על מה באמת מבוססת המריבה. אז עולים הקולות הלא-מודעים היושבים עמוק
ואני כמו מתרגמת לבני הזוג ומפרשת את הלא מודע וכיצד : ״כשאת אומרת לא שלא בא לך הערב״…, את בדיוק נוגעת לו בתחושת הדחייה אותה חווה בילדותו. מבחינתו, שללת את הקרבה שלו לגמרי… כאשר האמת היא שאת, בכלל הגעת באותו ערב, גמורה מהעבודה, חסרת כוחות וכל שרצית זה שיניחו לך בשקט, ולהיכנס למיטה לישון…בעצם, את מאד נמשכת לבן זוגך, אלא, שבאותו ערב באמת ״לא בא לך…״
כשדלת נסגרת, בן הזוג נהדף. לחלוטין. אז, תשאלו, מה עושים?
ובכן, כשדלת נסגרת, אפשר לפתוח חלון. למשל, אם את גמורה מעייפות וסקס מלא לא בא לך, אז אולי תאמרי, ״אני יכולה לפתות אותך בכוס יין על הספה ואספר לך משהו מעניין שקרה לי בעבודה היום ?! אולי נתחבק בכיף, אולי נראה סדרה ואני אוכל להירדם בזרועותיך?״ כלומר, יש כאן הזמנה לחיבור.
נכון, סגרת דלת, אך גם פתחת חלון….
