בשבועיים האחרונים אופפת אותנו אט אט התחושה, שאנו חוזרים לשגרה.
החזרה הזו, נערכת תחת אי-וודאות של תהייה, האם אנו הולכים למשהו מיטיב, או שהחזרה הזו, הכמו שגרה, בעצם מסוכנת?
חוסר הוודאות האופף את כולנו עלול ליצור חשש, חרדה, שיתפתח לפחד ולאימה מהלא באמת נודע שבחוץ. כעת, אנו מדברים על יציאה מה״משבר״. אך, לאן באמת יוצאים כעת? גם ביציאה יש תחושה חריפה של מצוקה. מעל לכל, עומדת בפני רבים מאיתנו, חשש ופחד מהמשבר הכלכלי. בין אם אנו עצמאים קטנים, בעלי מסעדה, בית קפה, דוכן בשוק ובין אם אנו מנהלי חנויות יוקרה, או בעלי רשת בגדים מצליחה…אין הבדל. הפעם, כולנו, במימד כזה או אחר ניצבים בפני הלא-נודע. זהו מצב נפשי מערער, לא חיובי, שיש בו פוטנציל לאובדנים ולמצבים לא-מוכרים. לפתע, אנו ניצבים בפני האמת המפחידה ומשתקת, שברגע אחד החיים שלנו עלולים להתהפך.
תחושת השגרה, שכה התגעגענו אליה, נסבה בימים אלו סביב פתיחת גני הילדים ובתי הספר ומחזקת את הכמיהה העצומה שבתוכנו לחזור לחיים שהכרנו.
ברם, החששות והחרדה מעיבות על תהליך ״היציאה מארון הקורונה״. הן בקרב ילדים והן בקרב המבוגרים עולים סימני שאלה באשר לעולם שאנו יוצאים אליו.
מה תהיינה המגבלות? מה תהיינה הסכנות? ילדים יפגשו מורות ומורים מהם חלקם מבוגרים ולא ברור לאף צד, אם הוא מסכן את עצמו או את האחר במפגש.
כלומר, מה שהכרנו כקרבה, חום ואהבה, עלולים להפוך לגורם מרעיל ורע ביחסים.
בתוך הכביכול ״חזרה לשגרה״, מתקיימת אשליה, אם תרצו פנטזיה משותפת שזו אכן חזרה לשגרה. אולם, החודשים האחרונים היו בחזקת שינוי, ראשית ובעיקר בשוני החיבורים בינינו לאחרים.
הדמויות המגוננות, שהיו כה קרובות להרבה מאתנו, סבא וסבתא הפכו להיות מרוחקים ובלתי ננגעים (לחוסר במגע פיסי יש משמעות עצומה שאדבר עליה במאמרים ובפודקסטים הבאים.) לפתע, לפגוש חבר שלא ראינו מזה כחודשיים, או אפילו לא לפגוש באמא או בסבתא, מהן התנתקנו שבועות ארוכים, עלול להעלות תחושות קשות של ניכור וזרות.
כן, אלו תחושות שלא הכרנו ועלולות לעורר חששות כבדים, החל מהפתעה של רגש הזר, דחייה, ריחוק עד תחושות של אימה פחד וחוסר אונים מהסיטואציה שהיתה כה מוכרת והפכה לזרה.
רגשות אלו, מובילים רבים לתהות, הן בקרב החוקרים והן בקרב המטפלים, האם ניתן לחשוב על הקורונה במושגים של טראומה?
קשה עדיין לקבוע בוודאות, אולם, ידוע כי לטראומה יש ממד כרונולוגי. כלומר, עובר זמן בין אירוע מסויים לבין הקביעה שמדובר באירוע הנושא אופי טראומטי. כאשר האירוע מתרחש בזמן אמת, אדם איננו יודע שהוא נמצא בתוך הארוע הטראומטי. מנגנוני ההגנה, כמו ההסתרה, ההכחשה ואחרים, מאפשרים לנפש ״להגן על עצמה״ מפני עצמת הפגיעה. הטראומה נקבעת רק בדיעבד. אנו יודעים מחלומות, מטיפולים בקליניקה הן בנושאים כמו פגיעות מיניות בילדות, פגיעות עקב מלחמות כמו גם חוויות מזמן השואה, שנחלמו או עלו בטיפולים נפשיים שנים רבות לאחר שהאירוע קרה. הטראומה נתפסת, כאירוע שמתואר כחדירה, פלישה של דבר ממשי, שלא ניתן להגדירו במילים, לא אפשרי למסגר אותו במילים, בשפה, לא סמלית ולא מטאפורית.
הוירוס, שפרץ וחדר לעולמנו, נע על התפשטות נתונים חישובים מתימטיים סטטיסטים גולמיים, שאין להם משמעות משלהם. נכון, שמומחים מנסים לייחד לוירוס משמעויות חברתיות, מטפיסיות, אקולוגיות ועוד ועוד, אך, הדבר עצמו הוא אך ורק מה שהוא ואין בלתו.
הוא אינו נראה, אינו מריח, בלתי ננגע ואין כל אפשרות לחוש אליו כל רגש שנאה, דחייה…הדבר הוא מקטע חלבוני ותו לא.
אולם, ״הדבר״ הסתמי הזה, אינו מוכר ומעולם לא נראה בעולמנו. בעטיו, כל אוכלוסיית העולם נמצאת בסיכון. זו אינה רק סכנה בהכחדה, זו סכנה גם לנכות כרונית. עדיין איננו יודעים מה תוצאות המחלה. האם אלו שהבריאו באמת הבריאו לחלוטין? האם מצבם הגופני ו/או/וגם הפיסי חזר לזה שהיה? האם כאמור, לא תהייה נכות כרונית לכל חייהם?
מקומות נוספים שבחזקת האי-וודאות וחשש ופחד, האיום על הרכוש, הקריירה, שלמות המשפחה…
הניכור, הבדידות וההתרחקות מהקרובים, היא מגיפה בפני עצמה, שעלולה להביא לשינוי מוחלט בהרגלי החברה שלנו. אנו חווים התפרקות של המבנה החברתי המוכר. מנגנוני ההגנה שהכרנו: חברים, משפחה, עזרת הסבים והסבתות, מהוים כעת סיכון שיכול להתברר כטראומה של ממש. אם למשל נגלה, שחבר, שלא במכוון היה נשא הנגיף ובמגע חברתי נדבקנו ממנו?
איזו תגובה תעלה בקרבנו?
ידוע שאחרי טראומה, התגובות העיקריות הן של דיכאון ודיכאון על כל ההשלכות הנפשיות המתלוות אליו.
אין עוררין שיש עלייה במספר הפונים לעזרה נפשית בחודשים האחרונים. רק אמש שמענו על אשה נוספת שנרצחה ע״י בעלה. כמות רציחות הנשים עלתה בחודשים האחרונים באופן מבהיל שאינו דומה לשנים קודמות.
מכאן, שגם עם הפסאודו-שיגרה, ייתכן ומגמת הפוסט טראומה תחריף.
חלקינו, יעבור ימים ורגעים לא-קלים בניסיון להסתגל למצב החדש-ישן.

כמטפלת העוסקת בטיפול נפשי, אני מזהה שהצורך בתמיכה, חיזוק, עזרה והבנת התהליכים המודעים והלא-מודעים שרובינו עוברים, הוא צורך של רבים, שאולי מעודם לא הזדקקו או לא חשבו לפנות לעזרה נפשית.
אני ממליצה לפנות לעזרה, לא להסס, לבקש לעצמכם טיפול/ייעוץ שמסוגל לגעת לא רק בכאן ועכשיו, אלא, להתמודד עם ה״שדים והמכשפות״, שאולי יוצאים עכשיו מקרבנו וצריך ללמוד לחיות איתם.

איריס לרר-רשף
פסיכואנליטיקאית זוגית ומשפחתית
פסיכותרפיסטית אישית