המאמר הזה נכתב, כשלושה שבועות לאחר השבר והטלטלה של ה 7 באוקטובר 2023, שהפכה את שגרת חיינו ועירערה את יסודות הקיום של רובינו.

מרבית השיח הטיפולי המתקיים בימים אלו עוסק בנושא של התערבויות במשבר. הדבר מובן מאליו לאור המשבר החריף שכולנו נתונים בו ומספר האנשים הרב שחוו אירועים טראומטיים חריפים. יחד עם זאת, כמטפלת זוגית בגישה פסיכואנליטית וגם כמטפלת פרטנית בפסיכותרפיה, אני ממשיכה לטפל גם באלו המטופלים הנמצאים בתוך תהליך טיפולי, ביחד עם מטופלים וזוגות מטופלים חדשים, שחלקם חוו ארועים קשים בהתקפת החמאס, מהם היו עדים לקיום סכנה או איום קיומי על חייהם וחיי הקרובים ביותר להם.

אלו ואלו חווים כרגע תחושות טראומטיות קשות ומטלטלות.

אני מבחינה, כי עולות בתוכי שאלות בנוגע להחזקת המטופלים ה״ישנים״, אלו שבתוך ההליך הטיפולי לעומת המפגשים עם המטופלים ״החדשים״, שהגיעו לטיפול אך ורק בעקבות מאורעות ה 7 באוקטובר. לא כל מי שחווה ארועים קשים, בהם היתה קיימת סכנה או איום קיומי, יחווה אותם כטראומטיים. לכן המילים ״טראומה״ או ״טראומטי״, אינם מאפיינים את הארוע עצמו, כי אם את תגובת המערכת העצבים של האדם לאותו ארוע.

כל אחד מאיתנו יכול להגיב אחרת לאותו ארוע, בנקודות זמן שונות, בהתאם, כאמור, למערכת העצבים שלו ולמשאבים הנפשיים העומדים לרשותו באותו זמן.

משאבים הם חוסן, שיכולים להיות פנימיים או חיצוניים ולרוב גורמים לנו להרגיש טוב. כשהחוסן הפנימי והמשאבים מוגבלים, המערכת אינה מצליחה להכיל את הארוע המאתגר והיא נהיית מוצפת ביתר קלות. כאשר, מערכת העצבים תימצא בעוררות גבוהה, היא תתקשה לתפקד בצורה אופטימלית ומאוזנת.

Cute Stress Reaction

אני היום, פוגשת אנשים בתוך השלב הריגשי האקוטי, כאשר הגירוי הריגשי הוא ״יותר מידי״ למערכת המנטלית רגשית שלהם, הם כבר אינם יכולים לספוג אותה. וויסות המתח הנפשי שהאנשים בשלב זה ישתמשו, יכול להתבטא בשלושה אופנים: יש שיגיבו בהתקפה אלו המחוברים לכעס, התפרצויות זעם. יש שיגיבו בבריחה , זיהוי המצב כאיום, בריחה מכאב וקונפליקט, הביטוי יהיה התקפי חרדה או חרדה סיסטמטית, כלומר, חיים בתוך חרדה קיומית יומיומית. האופן השלישי הוא מצב הקיפאון. התחושה של, לא לנשום לא לזוז, לא לחשוב ולא להרגיש. הביטוי יהיה גם באמירות של ייאוש ״תעשה מה שאתה רוצה״ וכו׳. העבודה שלי בקליניקה עם יחידים וזוגות שהגיעו לטיפול בעקבות הטלטלה שעברו, אם פיסית, שראו, שמעו, חוו ואם רגשית שאינם מדירים שינה מעצמם בעקבות הדברים שנחשפו אליהם בתקשורת מאליה שונה במפגשים עם הזוגות והיחידים שכבר נמצאים בתוך תהליך טיפולי.

התערבות בשעת משבר, היא צורת טיפול מסויימת המסייעת לאנשים שחוו טראומה פיסית, נפשית ולחלקם זו טראומה חוזרת, לעזור לאדם, לזוג להתחבר למשאבים שלו וליצור בתוכו במהלך חשיבה רגשית, תקווה וכוח שנותן משקל נגד לסערה הפנימית שהאדם נמצא בה, שתאפשר איזושהי עבודה עם המשאבים הרגשיים שלו וגם להתחבר לאלו שלי. אני מתכוונת למשאבים רגשיים וגם פיסיים פשוטים, כמו להציע כוס מים, להציע מקום מוגן, להרפות, לתת לו מרחב בטוח כדי שיוכל להחזיר לעצמו את הכוחות, המשאבים שאיבד. הקליניקה היא מקום מוגן, אבל גם אומר לו היכן המקלט וגם אראה לו את חדר המדרגות ומקום המסתור שם. הכל, כדי שיוכל להוריד קצת הגנות ויחוש טיפה ביטחון איתי. אדם כזה נמצא במקום שאינו יכול לעזור לעצמו, חסר ישע וחש שאינו יכול לעזור לעצמו ומישהו מוכרח לעזור לו לבל יתפרק לחלוטין. אם ההתערבות שלי היתה בזמן, אולי לא יווצר בעתיד הקרוב-רחוק מצב פוסט-טראומטי, הסבל יהיה נמוך יותר אם אצליח להתערב מוקדם ככל האפשר.

אני מבחינה, כי עולות בתוכי שאלות בנוגע להחזקת המטופלים ה״ישנים״, אלו שבתוך ההליך הטיפולי לעומת המפגשים עם המטופלים ״החדשים״, שהגיעו לטיפול אך ורק בעקבות מאורעות ה 7 באוקטובר. ההתערבות בשעת משבר, שונה במהותה מהעבודה הפסיכודינמית שלי בקליניקה עם המטופלים והזוגות הוותיקים. הן האנשים שמגיעים בגפם לטיפול והן הזוגות הנמצאים בתוך התהליך הטיפולי, שונים בתגובותיהם ובגישתם לאלו שתיארתי קודם, הנמצאים עדיין בתוך סיוט, שלתחושתם, מאיים פיסית ונפשית על חייהם.

במהלך שלושת השבועות מאז התופת של ה 7 באוקטובר, היו מטופלים וזוגות שאמרו לי שעדיין אינם מוכנים להגיע לטיפול, אזעקות, חששות פחדים וגם שאולי זה לא הזמן המתאים ״להתעסק בעצמם״ כל כך. לפעמים, גם אלי התגנבה התחושה והתהייה, אולי זה אינו הזמן המתאים להמשך עבודה פרטנית או זוגית מעמיקה ? אולי צריך לחכות קצת שהעולם בחוץ יירגע מעט?

יחד עם זאת, הגיעו רוב המטופלים לקליניקה עם תהיות לא קלות עם טלטלות שהזוג לפתע עובר, אחרי תקופות ארוכות של שקט, או שאלות קיומיות ועמוקות שמטופלים מתמודדים עימם מזה זמן ועתה, הן החריפו והעלו שאלות, דילמות נוספות. ואז התחלתי לשאול את עצמי, איך אני יכולה לסייע למטופלים הותיקים שלי, לצלוח את התקופה המורכבת הזו, ולהרגשתי, אולי במודע ואולי שלא במודע, התחלתי לחשוש שאולי ״שמטתי״ אותם. אולי כי חשבתי, שכעת עלי לטפל במקרים החדשים, האקוטיים וזה אינו זמן לעבודת עומק פסיכודינמית אישית או זוגית. אולי כי חלקם דיברו על זמן אחר ״להתעסק בחייהם שלהם״ לא עכשיו, כשהכל מסביב מתפורר, לא ברור ומעורר חרדות.

לאחר שחקרתי עם עצמי את הנושא, הגעתי למסקנה שאולי משהו קורה בתוכי, זהו הצורך הלא-מודע האישי שלי, הקושי להימנע ממפגש עם מה שקורה בתוכי בתקופה זו, שבעצם, אני נענית בלא-מודע לדחף המוות, הדחף עליו דיבר פרויד כדחף החי בכפיפה אחת עם דחף החיים.

לפני מספר ימים הגיעה אלי מטופלת. היא הגיעה כמה דקות לפני הזמן, וכשדפקה בדלת מאד בעדינות, לא הייתי בטוחה ששמעתי דפיקה. אחרי כדקה פתחתי את הדלת וברגע הראשון לא ראיתי אף אחד. נלחצתי לכמה שניות, ואז היא הופיעה במעלה המדרגות. ״שלום, היא אמרה, ״אויש, נראה לי שהלחצתי אותך״, התנצלה, פשוט ראיתי שקצת מוקדם ורציתי לתת לך מנוחה לכמה דקות.  כשהתישבנו בקליניקה הוסיפה, ״אני ממש מצטערת, ראיתי שנלחצת נורא. ממש כמוני. הייתי גם מגיבה כמוך היום, לו מישהו היה מצלצל בדלת ולא הייתי רואה נפש חיה. נראה שאת ממש אנושית, כולנו באותה סירה״. ובאותו רגע נזכרתי במה שכתבתי, חזרתי למאמר הזה ונזכרתי בתחושת המוות שלי מחד, וברעיון שהיום כולנו באותו מקום.״הקירות נפלו״, אולי הגבולות שהיו ביני לבין המטופלת וכמובן גם עם רבים אחרים, נפלו, בעקבות המצב. כולנו חשים דומה. כנראה, שגם אני ניסיתי להמנע ממגע ישיר עם העבודה הפסיכודינמית העמוקה, שכן, זו גם מבקשת ממני להתמודד היום עם מקומות, זכרונות, ארועים מכאיבים, שאולי חשבתי שכבר סגרתי ועיבדתי אותם עד תומם. 

דחף המוות ודחף החיים

_{פרויד דיבר על התינוק שבא אל העולם, מצויד בשני דחפים רבי עוצמה, הדחף לחיים והדחף למוות. הדחף לחיים מתגלם בנשימה, באהבה על כל ביטוייה, בדאגה , באכפתיות, ברצון להמשכיות, בהנאה, בתשוקה מינית ועוד. ואילו הדחף להרס ולמוות מתגלם בשנאה, בקנאה, בצרות העין, בחמדנות, בתוקפנות ובכל צורות ההרס שניתן לחשוב עליהם בטבע האנושי.  שני דחפים עוצמתיים אלו מלווים אותנו בכל חיינו, יוצרים חוויה זאת או אחרת בדיאלוג ובקונפליקט ביניהם ובהתאמה לאופן בו הם פוגשים את המציאות.}

_{בריאות נפשית היא מזיגה של דחף החיים עם דחף המוות, כשדחף החיים מוביל בעצמתו. כאשר דחף המוות מתפצל מדחף החיים, הוא נותר בצורתו הגבישית הרצחנית והמוחלטת.}

_{אנו יכולים לחשוב על אירועי ה 7 באוקטובר כפיצולו של דחף המוות מדחף החיים. כאשר מאות מרצחים בצעו מעשי פשע מזעזעים בצורה הטהורה והרצחנית ביותר, שבן אנוש יכול לדמיין. המפגש עם דחף המוות בצורתו המפורשת, ״הנקייה״, מנענע ומטלטל את כולנו וחלקנו, לא יכולים להתמודד ומשמיטים עצמם, כתגובה לעצמת הנפש המופעלת בתקופה זו.}

_{כתמציתו של דחף המוות, בצורתו הטהורה, הרצחנית עד ההרס המוחלט. הדחף האינהרנטי, שחי בתוך כל אחד מאיתנו הוא הדחף, הצורך העמוק ביותר שיש בנו, שנע לעבר פירוק, דיס-אינטגרציה, חזרה למצב טרום-לידה וכו׳. הרצון לפרוש, לוותר, להרים ידיים ולהישמט לתוך מצב מושתק נמצא בקרב אנשים שנכלאו, שבויי מלחמה, שפבקו להילחם על חייהם, שפשוט רצו להפסיק לחיות. בימים אלו, אני פוגשת חלק מהניצולים, ששרדו את תופת ה 7 לאוקטובר, שאמנם נותרו בחיים, אך לאחר, שחוו, ראו ואפילו רק שמעו ממראות , מריחות הדם והרצח, הם נכנסו לתוך עצמם, הפכו להיות חיים-מתים ואיבדו כל ניצוץ של חיים.}

_{ההתמודדות שלי, כמטפלת, במפגש הטיפולי, עם מטופלים אלו, איך לסייע להם לעכל את התמות הללו, כך שיוכלו אט אט לצאת מקיפאון המוות לעבר החיים. האופן שבו אני נוקטת בטיפול, הוא להחזיק עבורם , גם במילים מפורשות את המציאות החיצונית, לאפשר מרחב בטוח , מוגן, שיוכלו להפסיק לפחד בפני המציאות, כל מטופל בהתאם למנגנוני ההגנה  שלו ויחסי האובייקט המוטמעים בתוכו.}

_{הדרך שבה אני נוקטת עם שורדים אלו, היא להיות איתם נוכחת, חושבת, חשה ומרגישה אותם. לפעמים כשמתאפשר, אני מניחה יד  ברכות על כתף, או על יד והמטופל יודע שהוא לא לבד, אני איתו. היותי נוכחת, סקרנית וחושבת את מה שעולה בשיחה, אט אט מאפשרת למטופל לצאת ממצב המוות לכיוון החיים.}

_{יש לזכור, שהמפגש הטראומטי עם השבר במציאות החיצונית, החזיר רבים לחוות טראומות קודמות, כאלו, שנדמה היה שהתגברו עליהם ושעברו התפתחות וגדילה מתוכם.  מדובר גם  במטופלים ותיקים, המוצאים לפתע הצפה של רגשות טראומטיים, שהם חשבו שכבר עובדו בטיפול בעבר. במצבים אלו, אני חשה שהמטופל או הזוג, זקוקים שאחזיק עבורם ואשקף את ההבנה , שהנסיגה בטיפול שהם חווים, היא תוצאה של המפגש של כולנו עם המציאות החיצונית ושזו רק נסיגה זמנית ויד גם בו וגם בקשר הזוגי הכוחות והיכולות לפגוש את המציאות ממקום אחר.}

_{לדחף המוות פנים רבות. יש מטופלים ותיקים בקליניקה, שאינם רוצים להגיע בזמן הזה לטיפול. הם כאילו ״נשמטים״ מהטיפול. אני לא מוותרת. מתקשרת, כותבת להם, מדגישה את הצורך, החשיבות, דווקא עכשיו בהמשך הדרך בה התחלנו.}

_{אני מתעקשת על החיים, על חיוניותה של הנפש, על חיוניות הקשר הזוגי, נצמדת לדחף החיים שנמחץ אצלם , תחת עולו של דחף המוות.}

_{זוגות שהיו בתוך תהליך הטיפול, מתקשרים ומדברים על כך, שאינם יכולים לעזוב את ילדיהם לבד בבית. חלקם מדברים על הסתגרות הבן או הבת בחדר למשך שעות ארוכות. בתקופה זו, יש רבים שאינם עובדים, שאיבדו מקום עבודה או שהוצאו לחל״ת. ודווקא, בתקופה שכזו, השמיטה היא מתוך נפשו של המבוגר ״האחראי״, שאינו יודע את נפשו מהבילבול, הבהלה והעתיד שנראה כה לא בטוח. דוקא אז, ההורים זקוקים שאני אעזור להם לחשוב את ועל עצמם, על הכוח של הקשר הזוגי שכמובן משפיע על תחושותיהם של ילדיהם.}

חרדה ואשמה

בשביעי באוקטובר חווינו כולנו אובדן נוראי: חלקנו אובדן של אנשים קרובים יותר או פחות, אובדן של תחושת ביטחון, אובדן של אמון בהנהגה, חלקנו חווה שבר עקב אובדן של פנטזיה על מציאות מסוימת שחשבנו שיכולה להתקיים (שלום הרמוני בינינו לבין שכננו, יכולת למחוק את האחר הפלסטינאי ולהכחיש את קיומו), וכן הלאה. מול אובדן במציאות החיצונית, מתעוררת בנו שוב בעולם הפנימי ההתמודדות עם הפגיעה (ועקב כך עם האשמה והחרדה). אחרים נפגעו מאד, ואנחנו? מטופלים אומרים, מה, אני יושב פה בתל אביב, שותה את הקפה בנחת כשכל כך הרבה סביבי בוכים על ילד שנחטף, או אמא רצוחה….

לאורך השבועיים האחרונים שמתי לב שתמה שנוכחת בצורה מאוד דומיננטית, אם כי באופנים שונים, בקרב רבים ממטופליי ומכרי היא אשמה. יש כאלו, שחווים את האשמה כאשר לתחושתם, הם אינם עושים מספיק …האם הם מתנדבים מספיק? עושים מספיק? רגישים מספיק? עצובים מספיק? במקרים מעין אלו האשמה נחווית יותר כחרדה. המטופל אינו מרגיש את החרדה על עצמו אלא משתמש בעשיה מרובה עבור האחרים. ופעמים מוגזמת במאמץ, בנתינה בשכחת העצמי ועסוק אך ורק באחרים.

יש גם כאלו בינינו, החווים אשמה מוגזמת. במקרים בהם אנו מנסים להימנע מהאמת העצובה, שאין לנו שליטה על המציאות, ושדברים רעים קורים, נעדיף לחוות אשמה מציפה, על פני החרדה הכרוכה בעמידה מול עולם שלא נמצא תחת שליטתנו. במקרה זה אנחנו לא נרצה להרגיש  שהאובייקט האהוב, הילד שלנו ההולך לבית הספר, או הבעל הנמצא בחזית,  נמצא מחוץ לשליטתנו, ושאין ביכולתנו להגן עליו או לתקן אותו בצורה מוחלטת..

מול האשמה עולים ניסיונות שונים לתיקון ורצון לסייע לאחר, מתוך הבנה שהיכולת שלנו לשקם אותו ולסייע לו היא חלקית בלבד. לעיתים, התיקון  נעשה מתוך הכרה בחלקיות שלו. פעמים אחרות, הניסיונות לתיקון הם פרימיטיביים יותר. לדוגמה, התיקון המאני – כולנו מכירים אנשים המתישים את עצמם לחלוטין בהתנדבויות כאלו ואחרות (החשובות מאוד בפני עצמן), כאילו אם ייתנו את כל כולם ולמעלה מזה אז עצם קיומו של האירוע הנורא יימחה והם לא יצטרכו להרגיש את האבל, החרדה והכאב (כלומר לרוב הניסיון הוא להכחיש את ההשלכות הרגשיות ולא את האירוע עצמו). תיקון אחר הוא התיקון האובססיבי, לראות עוד ועוד חדשות, לגלול שוב ושוב, להתעדכן בכל פרט, כאילו הפעולה האובססיבית החזרתית מקנה שליטה כלשהי במצב ומסוגלת לשלוט באובייקט הנפגע. .

במקביל, יש מטופלים החווים את המתרחש מעמדה יותר חרדתית ילדית ראשונית. למשל, עולים פחדים עמוקים בקרב אנשים הגרים בעיר מחדירה של מחבלים לביתם.  הפחד הוא להיות במצב שחודרים אליך, פחד קמאי עמוק, שהאדם נחדר, למשל מעשי אונס, התעללות, כפי שחווינו ב 7 לאוקטובר.

במצבים בהם האדם מתקשה לשאת את הנפרדות שלו מהאחר, יש לו לעיתים נטייה לחדור ו”להתערבב” עם האובייקט המופנם ועם האחרים המציאותיים. לדוגמה, אני יכולה לחשוב על אנשים שמנסים להבין איך הם מרגישים ביחס לנושא מסוים דרך חקירה של הזולת (“איך אתה מתמודד עם הטילים? יש לכם ממ”ד? אתם לא מפחדים? מתי תשלחו את הילד למסגרת?”). לחילופין, ילדים שמתקשים לשאת גבולות במהלך המפגש – ייכנסו לחדרים אחרים, יפתחו מגירה אישית של המטפל, ישמיעו רעשים מחוץ לחלון של חדר הטיפולים וכדומה. ככל שהחודרנות כרוכה ביותר צרות עין, כך החרדה תגבר.  בטיפול, אני מתכוננת להפגש עם החוויה החיה של החרדה לתת לה פירוש מרגיע ככל האפשר, פירוש לא נקמני שלה, ולקשר בינה לבין החרדה המוגברת בימים אלו מחדירה של מחבלים. אמירות כאלו מצידי, עשויות להקל  משמעותית על החרדה של המטופל מחד גיסא, ולסייע לו לכונן שוב את האובייקט הטוב המופנם מאידך גיסא..

ההקלה בחרדה של המטופל או של זוג המטופלים, נובעת גם מכך שעולה בידם לכונן שוב את ההבחנה בין החרדה הנובעת מהפנטזיה הלא מודעת במציאות הפנימית, לבין הפחד מהסיטואציה במציאות החיצונית. לעיתים, גם הסבר למטופל על ההבחנה בין שני “סוגי החרדות” הללו עשוי לסייע (לדוגמה: “נכון שבאמת כרגע יש סכנה מסוימת מטילים, אבל אני חושב שהחרדה שלך קשורה גם ל… וחשוב להבין שבפועל לפחות כרגע הסכנה בתל אביב להיפגע מטיל היא לא כה גדולה”). אולם, ההקלה המשמעותית מגיעה כאמור מתוך חוויה ופירוש של התמות בתוך יחסי מטופל-מטפל בצורה חיה..

חשוב לזכור, שמרבית הזמן אנחנו פוגשים את התופעות המתוארות לעיל באופן מעורבב: חרדות קמאיות-ראשוניות  לצד חרדות דיכאוניות מתמשכות, ניסיונות תיקון ילדיים עם נסיונות תיקון ״בוגרים״ הריסה ובניה בו בזמן.

הקשר הזוגי בזמן המלחמה

כשהמלחמה הופכת את שגרת החיים ומערערת את יסודות הקיום – נראה שהקשר הזוגי הוא לא זה שאמור לגזול את תשומת הלב. אבל נרצה או לא, דווקא מערכות יחסים עלולות לספוג במצבים כאלה חבטות חזקות, שלא בטוח שיוכלו להרגע בתום התקופה, אם לא נטפל בהן כעת. תחושות המתח, החרדה, החוסר-ודאות בקרב כל אחד מבני הזוג, עלולים לפתוח תיבת פנדורה שנדמה שהיתה סגורה ונעולה מזה זמן. המתח עלול להקצין תכונות אופי בעייתיות או לפחות, להכריח אותנו לחשוב על עד כמה אנו מרוצים מהזוגיות, עד כמה אנו סומכים על בן הזוג בעת משבר ועד כמה הוא באמת בשבילינו בימים אלו.

“ האם יש בני זוג מסוימים שמועדים יותר לחיכוכים וריבים בתקופות כאלה? ברמת החוסן האישי. זוג חזק אולי יצליח למשוך את העגלה בשקט יחסי, אבל זוג חלש יותר שאחד מהם הוא חרדתי, למשל, יתמודד עם המצב באמצעות מריבות.
ישנם מצבים, בהם נראה שדוקא המציאות המלחמתית יכולה דווקא לחזק את הזוגיות, ולאו דווקא לעורר מתחים, במיוחד אם הבעל מגוייס למילואים, אז האהבה דווקא יכולה לפרוח. האשה מאד מתגעגעת, לפתע חשה עד כמה בעלה חסר לה. הוא מצידו מתקשה במרחק, שרוי עם חברים לסכנה, לבד, במקומות של חיים ומוות יתגעגע ויעריך את האשה שמחכה לו בבית. לכן, אי אפשר לומר באופן חד משמעי על מצב המלחמה כעת, שזה יוצר מתח בזוגיות, במצב כזה רבים האנשים המקבלים פתאום פרופורציות. הם בחרדה קיומית, וזה גורם להם להתקרב יותר לבני הזוג האהובים, ולשים בצד דברים אחרים. מצד שני, כמובן שכשאדם נמצא ברמה גבוהה של מתח באופן כללי, הוא נוטה להוציא את זה על הקרוב לו ביותר, קרי, בן הזוג.

מידת היציבות הרגשית של כל אחד מבני הזוג, מקומות החוסן שכל אחד מבני הזוג מגיע עימו, הם שיתרמו באופן המשמעותי לדינמיקה בקשר הזוגי בעת מלחמה. אם בימים כתיקונם יש סיטואציות זוגיות שאנחנו יכולים להתמודד איתן, הרי שבמצבי לחץ אנחנו שבירים יותר ולכן גם ההתמודדות שלנו פחות טובה. במצב כזה, כל דבר קטן עלול להעלות שדים מן האוב.
מצב חירום גורר כאמור להקצנה של תכונות ומצבים: אישה שגם ככה אינה שלווה במיוחד – עלולה להפוך כעת להיסטרית ותלותית במיוחד; מצב כלכלי עגום יכול להפוך למצוקה של ממש ובאופן כללי, הנורמטיביות שמתערערת לא מיטיבה עם אף אחד מאיתנו.

ניקח מספר סיטואציות מחיי הקשר הזוגי ביומיום:

א. את בבית במשך היום לבד, עם הילדים. אין לימודים ואין גן. אתה עובד רב היום בחוץ. את חשה מתוסכלת, רב העבודה מוטלת עלייך. מרגישה שאת גמורה, בלי אויר בסוף היום. האיש שלך מגיע, עייף, רצוץ…מריבה גדולה מתפתחת מי עושה מה. האשמות הדדיות ״את היית כל היום בבית, מה כבר עבדת? אתה ישבת כל היום מול המחשב…וכו. עולות האשמות הדדיות, עלבונות, חשבונות מהעבר שכבר נדמה היה שסודרו ביניכם ונרגעו.

בואו נדבר. הילדים בחדרם. אתם עם כוס יין,״אי אפשר להמשיך כך, מה את מציעה? מה אתה מציע? אני מעלה רעיונות, שאולי כשאתה מגיע תחליטו מקודם על מטלות בית, נאמר, אתה תהייה אחראי על כביסה ומקלחות בערב. את תוכלי לשבת עם כוס הקפה לנשום ואח״כ שבו יחד לדיבור, שיתוף והחזקת ידיים. כן. המגע הכרחי בעת הזו.

ב. הוא חרד. את פחות. הוא חושש מאד לילדים. מתרגז שאינך מבינה את עצמת הסכנה, בעיניו. תפקידך, להכיל את חששותיו. להיות אמפטית. אתם אנשים שונים. כל אחד מגיב שונה בסיטואציות של מלחמה, מהמקורות ומכוחות הנפש שלו וכמובן, מנסיונות עבר.

ג. פער ברצון לקירבה ובמהותה. הוא רוצה סקס. את רוצה דיבור. את מבקשת מידע, המידע מרגיע אותך. רוצה לדבר איתו, לשתף אותו ברגשותייך, מחשבותייך. הוא נסגר. לא רוצה דיבור. כן רוצה סקס, מאד מתוסכל מחוסר ההענות שלך. אני מציעה לעשות גם וגם. תתחילו בדיבור. כבד את רצונה בשיתוף בשיח. הקשב, האזן והשמיע לה גם מדעותיך ורגשותיך. היא תרגע ותיפתח אליך, אם במגע יד, ליטוף, חיבוק והשאר יבוא מתוך הביחד הנעימות הרכות והאפשרות הן לדיבור והן למגע.

ד. לשניכם דעות פוליטיות מנוגדות. קשה. קשה. כמעט בלתי אפשרי ועלולים לשקוע במריבה אינסופית. ״עשו טובה לעצמכם, לא לדבר על פוליטיקה עד יעבור הזעם…נחכה לאחרי המלחמה״.

לסיכום, שיח משותף, דיבור נעים, גילויי חיבה ואמפטיה, יומיומי, כוס יין ביחד בסוף יום, לא להפסיד פגישת ערב רק אתם, דברו מ״הבטן״ – רגשות, געו וחבקו זה את זה, עכשיו יותר מתמיד, הביעו התעניינות במשך היום, בסלולרי ״מה שלומך? מתגעגע, מה אתה עושה, סמיילי..הקפידו על שיגרת פעילות גופנית, ראו פחות חדשות וקראו יותר ספרים, הקפידו על זמן יומיומי שתקראו בו ״זמן איכות״ עם הילד, נסו פרוייקט קטן של התנדבות, נתינה לקהילה והשתדלו לשבת בתוך שקט המדיטציה 15 דקות לפחות ביום. אם עדיין לא למדתם איך, ניתן. בררו איך.

לכל דבר ועניין, פרטני או זוגי, אני כאן ואשמח לעזור.

שיהיו ימים טובים על כולנו.