מונוגומיה ובגידות

מונוגומיה ובגידות

החשיבה שלי על טיפול זוגי, עוסקת גם בחשיבה על מיניות ביחסים ארוכי טווח. פעמים מגיעים בני הזוג לטיפול כשהם מדברים על המון נושאים מלבד הבעיה המינית. ההנחה הרווחת בתחום היא שטיפול בבעיות הרגשיות של בני הזוג יעלים את הבעיות המיניות, ברם, לא כל מה שטוב למערכת הזוגית בהכרח טוב למערכת המינית. המערכת המינית איננה מטאפורה למערכת הרגשית אלא מערכת מקבילה. במילים אחרות, הבעיות המיניות בין בני הזוג פעמים רבות אינן רק סימפטום. יש המניחים שמיניות טובה קשורה בהכרח לאינטימיות טובה. אינני בטוחה. פעמים רבות ההפך הוא הנכון. למשל עניין הסודות. מטפלים רבים מבקשים להשאיר את הזוג יחד, כדי שלא תיווצר הטיה אם אחד מבני הזוג סיפר סוד וביקש מהמטפל/ת שלא לחשוף אותו. כלומר, מטפלים יעדיפו שלא להפריד בין בני זוג שלא תיווצר אצלם בעיית חיסיון הסוד. לדעתי, לפעמים יש מקום לסודות המתגלים במעמד צד אחד בלבד. לפעמים כדאי למטפל לקבל כמה שיותר זוויות על המצב, ומכאן שאין לי תמיד התנגדות לכך שדברים ייאמרו לי בפרטיות. אני מאמינה שהמטפל הזוגי צריך לעבוד עם הסודות ולא נגדם, ולכן אין לאלץ את המטופלים לגלות אותם זה לזו. לרציונל הזה יכולים לעלות היבטים וסיבוכים אתיים שעלולים להיווצר במצבים כאלו. לכן, בתחילת הטיפול אני עורכת "חוזה" הגדרת גבולות עם שני בני הזוג כשאנו מדברים גם על אפשרות הסודות שיועלו במשך הטיפול
בתוך התהליך הטיפולי עולים הצרכים, הפנטסיות כמו גם המבנה המיני" של המטופלים, כלומר האופן שבו הם מבקשים, נותנים, מקבלים ודורשים מין, וגם האופן שבו הם מסרבים למין.

על בגידות וסיוע של טיפול זוגי

בטיפול הזוגי צריך לזכור ולהזכיר כי לצד העיסוק השכיח בכאב ובטראומה שהשפיעו על ההתפתחות הרגשית, יש לבדוק גם את האופן שבו משפחת המוצא של המטופל התייחסה לעונג ולהנאה.
גם המקום שתפס המטופל במשפחתו משפיע פעמים רבות על מיניותו. גברים (ואולי גם נשים) שמפצלים בין רגש למיניות הם בדרך כלל אנשים שיודעים להעניק אהבה אך לא לעשות אהבה. פעמים עולים מדבריהם חוויות ה"ילד הטוב" שהיה עסוק בריצוי המבוגר , לרב ביחס לאם, אך לא נהנה מהנתינה שלה אליו. חלק מהדיבור בנינו בטיפול הוא ללמדם שבת הזוג לא תכעס, תדחה אותם או תיהרס אם יממשו את הפנטזיות שלהם אתה ללא עכבות. הרעיון, אם כן, הוא לאמן אותם לִרצות ולא רק לרַצות

מונוגומיה ובגידות

הנאה מינית: גברים, נשים ומה שביניהם
על מנת לחוות באמת סיפוק מיני, עלינו ללמוד להיות לבד בנוכחות האחר, כלומר להאמין כי הרצון שלנו והצרכים המיניים הפרטיים יתקבלו בברכה גם אצל בן/בת הזוג. לשם כך אנו נדרשים לתחושת אמון וביטחון רבה, כמו גם לאמן את עצמנו איך להיות לבד וביחד בו זמנית. יתרה מכך, עלינו להאמין שכשנחזור, כשנגיח שוב החוצה מעולמנו הפרטי, בן הזוג יישאר שם. כמו כן, עלינו להיות מסוגלים להיכנס לאחר בלי לפחד ללכת לאיבוד בתוכו. היכולת להנאה מינית, אם כן, דורשת שילוב בו-זמני של אנוכיות ונדיבות, בעיקר מנשים, לפחות אם ברצונן להגיע לאורגזמה. לגברים נחוצה תוקפנות כדי לחוות הנאה מינית, וקונפליקט בנושא זה יוצר בעיות במיטה. גבר מרגיש משוחרר מינית במערכת הזוגית ולא יסבול מחוסר חשק מיני, אם האישה משחררת אותו מהפחד להיות טורף, מהפחד להיות הרסני, אם היא נותנת לו תחושה שהיא נהנית ומתמסרת למאווייו המיניים בשמחה.
לעומת זאת, המעצור המרכזי של נשים במיטה קשור לדאגתן לזולת, כלומר לדאגה לכך שכולם יהיו מרוצים. לדעתי, כל מה שישחרר את האישה מתפקיד המטפלת יקרב אותה למיניותה. פעמים רבות התחושה שאני חשה אצל בני הזוג, כי המיניות של גברים היא נדיבה יותר ונרקיסיסטית פחות מזו של נשים, שכן נשים לרב עסוקות בשאלה מה ההנאה של הפרטנר אומרת עליהן ולא בעצם ההנאה שלו. בעוד שהצורך של הגבר לראות את האישה נהנית נועד להרגיע את החרדה מפגיעה בה, אצל האישה ממלאת ההנאה של הגבר את הצורך לחוש נחשקת.
מפגישותיי עם זוגות, אני לרב מוצאת כי יש אחד שפוחד יותר לאבד את השני ובן זוג אחד שפוחד יותר לאבד את עצמו. מבחינה מינית הדבר בא לידי ביטוי בכך שלראשון קשה לחשוב על ההנאה של עצמו כי הוא עסוק מדיי בבן זוגו, ולאחרון קשה לחשוב על ההנאה של השני כי הוא עסוק מדיי בעצמו.

אובדן וכמיהה

באופן אוניברסלי, חוצה תרבויות, בגידות הן נפוצות מאוד ובד בבד נחשבות למגונות מאוד. האיסור על בגידה הוא הדיבר היחיד החוזר פעמיים: פעם אחת באיסור על המעשה ("לא תנאף") ופעם נוספת באיסור על עצם המחשבה ("לא תחמוד אשת רעך"). רוב המטפלים מתייחסים לבגידה כאשר בוחנים חלוקה בין הבוגד לנבגד. הראשון מקבל אמפתיה והאחרון מקבל עצות כיצד לכפר על עוונותיו. הדגש הוא על תוצאות הבגידה, ומטרת הטיפול לנסות לשמר (או למעשה לשחזר) את המסגרת המונוגמית שהתקיימה לפני הבגידה, ולהבין את הפתולוגיה של הבוגד או את הבעיות של הזוג. ההנחה היא שאם הזוג היה מאושר, לא היה צורך במין מחוץ לנישואין. אינני מסכימה לגמרי עם הנחה זו. אני מאמינה כי פעמים רבות אי נאמנות בזוגיות קשורה באובדן ובכמיהה. במקרים של אי נאמנות אני מנסה לשאול אם התרחשו אובדנים בתקופה שקדמה לבגידה, מתוך הנחה שאלו עוררו חרדות אקזיסטנציאליסטיות וחידדו את התחושה שהחיים קצרים וחולפים. רומנים מעוררים לרוב תחושות חיוּת וחיוניות שבכוחן להפיג חרדות כאלה. אני סבורה שחלק גדול מהקושי בחוויית הבגידה היא תחושת הנבגד שהוא בר החלפה, שחייו של בן זוגו ימשיכו גם לאחר שימות. זוהי, אם כן, יותר מפגיעה נרקיסיסטית, זוהי פגיעה קיומית. הכמיהה, שגם היא, כאמור, תורמת לצורך לבגוד, היא כמיהה ל"נקמה על ההזדמנויות שהוחמצו בדרך". כשאדם אינו נאמן לבת זוגו, פעמים רבות הדבר אינו נובע מרצונו לעזוב אותה, אלא מתוך רצון לעזוב את עצמו, את מי שנהיה. הוא מחפש עצמי אחר ולא בן זוג אחר.
אני מאמינה ששקיפות מוחלטת איננה הדרך היחידה לאינטימיות, ואפילו לא הדרך המוצלחת ביותר. אם בטיפול מטפל יבחר להתמודד עם בגידה בכנות מוחלטת, הוא יצטרך גם לחשוב איך זה יהיה עבור בן או בת הזוג לחיות עם האינפורמציה החדשה. הווידוי, מנקה את מצפונו של האחד, אך זאת במחיר של הפיכת השני לתרנגול כפרות הנושא על עצמו את האשמה והכאב. אני קוראת לבן הזוג הבוגד לקחת אחריות על מעשיו ולשקול היטב אם חשיפת הבגידה תתרום לבן הזוג הנבגד או תפגע בו. במקרים שבהם הבגידה כבר נחשפה, אני מציעה לבני הזוג לעבור מגישה תוקפנית של שאלות, למה, כמה, היכן – שאלות חקרניות שבד"כ לא זוכות לתשובות אמינות, לשאלות של מהות, האם חשבת על המשפחה שלנו כשעשית את מה שעשית?" וכדומה. שאלות אלו שמות את השואל בעמדת כוח ולא בעמדה קורבנית. לדעתי יש בהן גם אפשרות לדיאלוג מעמיק יותר, שפותח אזורים שככל הנראה היו סגורים זמן רב במקום לכווץ אותם ולהשאיר אותם סגורים. השאיפה שלי היא לגרום לשני הצדדים להתעניין בחוויה של האחר סביב הבגידה.
בנוסף, ערוץ התקשורת החדש שייווצר בין בני הזוג יהיה מבוסס על יתר הדדיות, כבוד לאחר ונתינת מקום לבן/בת הזוג. אלו יהוו בסיס איתן לקשר חדש/ישן בניגוד לקודם שהיה מבוסס לרוב על יחסי חזק-חלש .