לא דיברנו עוד על אהבה…

לא דיברנו עוד על אהבה…

אהבה

מעט מצבים של בן אדם עוררו כל כך הרבה סקרנות והעסיקו מדענים וחוקרים כה רבים, גם בשיחות של יומיום וגם בשגרה של חיים. אני מתכוונת – לנושא האהבה. נושא זה, מעסיק את כולנו. אנו נותנים למושג החמקמק הזה , שנקרא ״אהבה״ ערך נשגב, המשמש השראה ומקור כמיהה נצחי בכל שלב בחיים.

התאהבות

המושג החמקמקאז, בואו ננסה קצת לצקת הבנה ומשמעות למושג החמקמק הזה, הנקרא, אהבה. לדעתם של חוקרים וקלינאים רבים, האהבה היא שלב מפותח וגבוה, כשראשיתו מתחיל בשלב ההתאהבות. בני זוג המספרים על שלב ההכרות ביניהם, מציינים שזהו השלב בו התאהבו זה בזה. התחושה שליותה אותם היתה תחושת מלאות, אופוריה, תחושה אוקיאנית בו אבדו הגבולות האישיים של כל אחד מהם ויחד חשו ״אחד״. יחידה אחת, ללא הבדליםוגם אם עולים הבדלים, הם הופכים לתחושה שהאחד משלים את השני. הזרות והשוני נדחים החוצה ונותרים סמויים. הקשר הזוגי הופך למרכז העולם. משפחות המוצא מוזזות הצידה, העולם מסתובב סביב שני הגופות, שלך ושלי כשאין חוצץ בינינו. נוצרת שלמות נרקיסיסטית ונוצר מבנה ״הזוגיות שלנו״. לעולם יזכרו הזוגות את תקופת ההתאהבות. לרוב, הם גם יזכרו אותה כתקופה האידיאלית בחייהם

כאשר האם מניקה את תינוקה, היא עושה זאת בהתאמה מושלמת. התינוק והאם נמצאים במעין שלמות גופנית ונפשית, החוויה שהם חשים, כעין גוף אחד. לאורך שבועות או חודשי ההנקה, התינוק לומד לצפות לשד שיגיע. ובמשך זמן הוא אכן מגיע. ואז חווית המלאות מושלמת. פרויד טען, שגמילת התינוק מהשד מלווה בכאב עצום ואפילו ניתן להבינה כטראומה. זהו לדבריו, אובדן עצום של ביטחון, אמון ותחושה אינסופית של ביחד. חוקרים ורבים מהאנליטיקאים הזוגיים והמשפחתיים, מוצאים אנאלוגיה מדייקת בין שלב ההתאהבות בין בני זוג, לשלב היניקה של התינוק. הכיצד? ובכן, התחושה המדהימה שבני זוג חשים כשהם מתאהבים, אובדן הגבולות הפיסיים, השונויות שנתפסות כהשלמות, השינויים שמוזזים החוצה והתחושה האוקיאנית של ביחד אינסופידומה לתחושה האקסטטית של היניקה. ומכאן, שכאב האובדן, המוגדר אפילו כטראומה, בסיום ההנקה, אובדן הביטחון והאמון, העלמותה של התחושה המדהימה של הביחד, היא גם הכאב והטראומה שבני זוג מתחילים לחוש כשמסתיים שלב ההתאהבות.

הכאב הזה מגיע מאוחר יותר, כשהזוג מתחיל ״לחיות״ את שיגרת החיים. במשך החיים, כאשר אנו מתחילים לחוש ש ״איננו מכירים את בן/בת הזוג״כאשר עולים ויכוחים, אי הסכמות, פערים בחשיבה ועוד, או אז התחושה שעולה היא ״שאין לנו יותר זוגיות״

אנו נוטים לחשוב שאנו מכירים את בני זוגנו, בודאי אחרי שנים של הכרות ובניית פרוייקטים משותפים, כמו בית, ילדים ועוד. במשך השנים נבנים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו אידיאלים. האידיאלים, האמונות, המודעות והלאמודעות האלו הנן חלק בלתי נפרד של השקפות, באמצעותן כול זוג או כל משפחה מסתכלים על העולם, בעצם מהווים את הליבה הקשה של "פרדיגמה המשפחתית". נוצרים הרגלים ונוצר עולם שלם של האתוס המשפחתי – זוגי. בתוך חיי הזוגיות, מתגלעות אט אט המחלוקות, ההשתנויות וההבדלים בין בני הזוג. הביטחון שהיה לנו בביחד, עם ההתאהבות, מתפוגג וגם נהרס לחלוטין. ואז, באופן טבעי, כל זוג מנסה "לסגור" את הקווי שבר אשר נבעו מהאכזבה של ההתאהבות. האכזבה שמה שקורה היום לא היה פעםבפועל נוצר מאמץ משותף המבטיח לשחזר בעתיד את הסיפוק הזוגי. הפרויקטים המשותפים ("אם נלך ביחד לחוף הים…").

הזוג מנסה דרכים חדשות להתאימן מחדש, להווה, כדי לאפשר להתאהבות להתחדש . בכול זוג, הפרויקטים הנם מקור של ויטליות כול עוד ניתן לשנות ולחדש שוב ושוב את הפרויקטים. יעל מציעה ליורם: ״בא ניסע לאי ההוא ביון, אתה זוכר? זה שהיינו בו לפני שניםיהיה מקסים״ואז הם באמת נוסעים. אך, החוויה השתנתה מאז. יורם שונא ים וחול ומבלה כל היום במלוןיעל מתרפקת על החול והיםאיפה הביחד שהיה לנו, היא שואלת אותם?

לכל זוג יש את הצורך להאמין שיש עולם משותף ביניהם, כזה שנוצר עוד בשלב ההתאהבות. אך, נשאלת השאלה, האם באמת היה קיים עולם משותף שכזה? האם החוויה של ההתאהבות שלי היתה באמת זהה לזו של בן זוגי?

האשה אומרת: :אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו? הייתי בג׳ינס וסנדלים והיה ריח של פריחת יסמין באויר״ והאיש עונה לה:״לא יקירתי, את טועה. לבשת שמלה רקומה ונפגשנו במסיבת ריקודים על הרחבה״איפה הביחד? אפילו זיכרון הערב ההוא נחרת שונה אצל שני בני הזוג.

ברם, עלינו להאמין שהיה לנו את הרגע הזה. אנו מוכנים להשבע על כך.

אנו מבינים היום, מתוך הרבה עבודה עם זוגות, שיש לנו צורך להאמין, שיש עולם כזה משותף או לפחות, שהיה כזה. ..ואם לא היה, אז מה בנה ומה בעצם בונה את הביחד שלנו?

רותי אומרת: ״ אני יודעת בדיוק איך אתה אוהב לבלות את זמנך הפנוי, בדכ״ל במשחק קלפים. מה קרה הערב שהחלטת שנלך להצגה במקום?״ איך זה יכול להיות, אנו כה מכירים האחד את השני, איך רותי כה מופתעת מבעלה?

יש ביטחון בהכרות שלנו כזוג. זה נותן לנו שקט. הידיעה שאני מכירה אותי ואת בן זוגי, את השאיפות, התנהגויות ואפילו חלומות שלוהדבר המוכר שחלקו מודע וחלקו אינו מודע בזוגיות זו המערכת האירגונית. זו השיגרה שבנינו הנותנת יציבות, מתוך האמונה שאנו מכירים זה את זה היטב.

הרעיון שיצירת משפחה וביסוס זוגיות כרוכה בקונפליקטים שחלקן הגדול בלתי פתירים ושל שאיפות ופנטזיות, פעמים סותרות של בני הזוג, תורמות לא מעט לחוסר האפשרות להגיע להתארגנות יציבה וקבועה.

ועוד אלמנט חשוב ביצירת הזוגיות. בדילמה של היווצרות זוגיות בוגרת ופעמים, אח״כ גם משפחה, יש מקום להתפתחות הליבידינלית של כל סובייקט. כוונתי, היכולת להכנס לשלב המיניות הבוגרת.

זו, שמתבטאת ביכולת ובמוטיוציה לחפש ולמצוא בן/בת זוג שיתפתח אח״כ ליצירת משפחה.

הבחירה ויצירת הזוגיות, מתחיל בדכ״ל כקשר, המתאפיין ובצדק כהתאהבות נרקיסיסטית. זוכרים? חווית היניקה אצל התינוק. רגע ההתאהבות הוא הפוטנציאל להיווצרות משפחה. כפי שאמרתי קודם, ההתאהבות היא חוויה עצמתית של מלאות, תחושה אוקיאנית, חסרת גבולות , חסרת זרות עוטפת את בני הזוג. השונות הופכת למשלימה והאחרות נותרת במסתור.

בהתאהבות, נוצרת היווצרות חדשה של נרקיסיזם. זהו ייצוג לאמודע של גוף משותף. הזוג חש בייחודיותו מול העולם. זוהי מעין תמונה סטטית שאין לה הסטוריה, אך תהפוך הסטוריה כשהזוג ימשיך הלאה בשיגרת חייו. זוהי התמונה המשפחתית המושמת באלבום הזוגי.

ובמשך השנים, כאשר הדברים אינם קורים באופן ספונטני, בגלל ארועי חיים, קונפליקטים, אי הבנות, לא ניתן יותר להחזיק את הפנטזיה ואז בני הזוג חשים שהנסיבות הם שקילקלו את הפנטזיה וגרמו לקונפליקטים הזוגיים

כעת, אם אמרתי שחווית ההתאהבות הסירה כל תחושה של זרות עם בן הזוג, ביציאה מההתאהבות, מסתבר שמה שהיה משותף אינו נמצא עוד במרכז האני של כל אחד מבני הזוג.

פתאום גילתה יעל שליורם יש חשבון בנק משלו, שאמנם ידעה על כך, אך, כעת מאד מפריע לה שהוא נותן לאשתו ובנו סכומים גדולים לחשבון זה. מירה ידעה שהיא מתחתנת עם יהודה, שהיה גרוש עם שני ילדים, אך ברגע של משבר ריגשי, שלה, לא יכלה לסבול שהוא מבלה איתם שעות כה רבות, בלעדיה. כלומר, האחרות והשונות היתה קיימת בברור ברגע ההתאהבות, אך היא נדחקה לשוליים כשהמרכז היה רק אנחנו ביחד, מול העולם….

האובדן

ה link, שבעברית נקרא ״קשר״, הוא מושג המבטא את הקשר בין בני זוג. הלינק מדגיש, כי האדם נולד וחי בתוך קשרים, ומה שהוא תוךאישי הופך ביןאישי ולהיפך. כשאנו מדברים על ה לינק, אנו מתייחסים למרחב שזוגיות יוצרת, מרחב פרטי משלה, שנקרא בתאורית הלינק, ״השדה של היחסים״.

קיים קשר אנושי מתמשך בין שני סובייקטים, קרי, בני זוג, שנבנה ע״י עולמם הפנימי ובו זמנית משפיע על השותפים לקשר.

אפשר לומר, במילים אחרות, שדפוס ארגון אחד מתחבר לאחר על מנת ליצור דפוס חדש, מפותח יותר, שלא יכול היה להיות ידוע או צפוי מראש. כלומר, כל זוגיות ״תייצר״ שלישי, לינק מסויים, שיבנה מתוך כל אחד מבני הזוג, מהעולמות הפנימיים והחיצוניים שלו ויחד תיווצר התרכובת המיוחדת משלל המרכיבים.

נפש הפרט בנויה על שני עמודי תווך: האחד, המבנה של עולמו הפנימי והשני, ההשפעה של החברה. ה לינק מתייחס למרחב הביניים, למבנה ההדדי של אירגון משותף, שהיא תוצאה של האינטראקציה בין שני אנשים.

כפי שאמרתי קודם, היצירה המשותפת שזוג בונה בקשר זוגי, מבוססת בעיקר על האמונה שיש זוג ויותר, שיש קביעות בזוגיות מסויימת. האמונה, במשמעות הפנטזיה.

במשך שנים רבות, הלכתי עקב בצד אגודל עם תאוריות זוגיות, המדברות ואף ״מוכיחות״ את המציאות של מה שנקרא ה ״יישות הזוגית״ substance . כלומר, שיש משהו קבוע, או אפילו משהו שנוצר במשך שנים עם ״קביעות״בשנים האחרונות, מתוך הניסיון הקליני שלי המגובה בתאוריות פסיכואנליטיות העוסקות וחוקרות את החיים הזוגיים, למדתי, שזהו אזור וירטואלי. ועוד, המרחב הזוגי אינו משהו קבוע. כל רגע משהו עלול לשנות אותו. הלינק, הקשר הזוגי מרחב שברובו לאמודע, אינו שייך לאף אחד מבני הזוג באופן נפרד, אלא, להיווצרותם יחדיו.

מכאן אני מגיע לרעיון האבדן, שהוא אולי, הדבר המשמעותי ביותר וגם הקשה ביותר להבנה ולהכלה, שאני מבינה בחיי זוג. כוונתי, לכל אופן בו בני אדם מתקשרים בקשר זוגי.

הזכרתי קודם את פרויד, שדיבר רבות על הכאב ואפילו הטראומה שתינוק חווה כשנגמל מיניקה או בחוייה כשנולד לו אח.

באותו אופן, הקשר הזוגי עלול לקבל מכה כואבת, אכזבה עצומה, ולא תמיד מודעת, כיון, שאינה נוגעת לאובדן ממשי של אובייקט, אלא, לאובדן ההבנה המשותפת הזוגית, שהיתה כאילו, כה מושלמת ״פעם״ בזמן ההתאהבות

האובדן אצל פרויד חל, כשהליבידו ניתק מהאובייקט. בשפה פשוטה יותר, כשמרכז החיים הליבידינליים, רגשיים ומיניים כאחד מתנתקים מהיישות הזוגית, לה קראנו, לינק.

כלומר, כשהלינק, הקשר הזוגי מתפורר, לעיתים ע״י מאורעות אקטואליים של חיים, אך בעיקר, כתוצאה של אי הבנה , קונפליקט, מתח בין בני הזוג. או אז, החוויה המשותפת לפעמים של שניהם, היא של אובדן עצום. מות הזוגיות, אם תרצו.

קשיים ואי הבנות בקרב זוגות, נחווים כאובדן/איום על הזוגיות, באופן ממשי.

לסיכום,

כל זוג צריך להאמין ש״גןהעדן״ היה קיים ביניהם, פעם. שם, בגןהעדן הכל היה מושלם, ביחד. האחד או האחת השלים/ה את השני/ה. כל דבר זר, לא שייך, לאנעים, נדחה החוצה או הוכחש. הצורך הזוגי היה להאמין שיש להם את אותה אילוזיה, שתתמוך בחייהם בעתיד.

במשך השנים, הלינק הזוגי השתנה ומשתנה. אלא, שיש קושי עצום לחוות את השינויים ולהישאר בחוויה הזוגית. בני הזוג שואלים: ״זה לא מה שהיית פעם? פעם לא דיברת אלי ככה? נכון? ״ וזה, כבר שבר. החוויה שהכל השתנה וצריך, כן, הרעיון שצריך לחזור למה שהיה, כי אז היה מושלם בנינו….ועכשיו אני לא מבין אותך בכלל.

האמירה ״להתאהב״ באנגלית, ״falling in love…." אנו ״נופלים״….נופלים לייצוג האהבה המשותפת.

כיון, שהאילוזיה יכולה להחזיק זמן מסויים, ותו לא, ההתרחשויות היומיומיות הופכות להוכחה של האובדנים, שכן, הם רחוקים מהאילוזיה הראשונה של ההתאהבות.

מכאן, שכאשר זוג מגיע לטיפול פסיכואנליטי, הדרך המשותפת שיעשה עם המטפל אינה קלה או קצרה. שכן, הזוג חווה אובדן עמוק. אובדן, שאינו נראה מבחוץ, אך הוא עמוק ולאמודע ברובו.

תהליך עיבוד האובדן דומה לתהליך של עיבוד אבל. אבל על האילוזיה הנפלאה שהיתה לנו כזוג, בהתאהבותותחילת הבנה וקבלה חדשה של אפשרויות ההשתנות הרגעיות בחיינו כזוג.

על אמון ועל ביטחון,

היום, הקשר הזוגי חווה ״מצבי ההתקשרות״ מתחלפים. אנו מבינים את מהות החיים הזוגיים, כמשתנים ללא הרף. ולכן, נדרשת יכולת לסבול את החרדה, הנובעת מהזמניות של החוויה של הפגישה עם האחר, שלא ניתן להחזיק אותה. ההקלה היא בכך, שתמיד יש לצפות לעוד מפגש.

״מצבי ההתקשרות״ לא מכילים וגם לא בונים פנטזיות משותפות.

החיים מזמנים כל רגע תהפוכות ומכאן שלא יכולה להיווצר קביעות בחוויות המשותפות של בני הזוג.

ולכן, תהליך בניית הקשר המחודש, לאחר מות הפנטזיה, אינו קל. ברם, אם זוג מצליח לעבור את שלב האילוזיה של ההתאהבות לקבל את אובדנה של הפנטזיה המשותפת, ולהיות פתוח לחוות את שינויי הרגע של החוויות המשותפות….זוג כזה, יוכל לבנות לינק, קשר זוגי פורה, עשיר, בוגר ומפותח.

ההתאהבות מעבר לחווית ההכרות, היא רק נקודה אחת בזמן האתוס הזוגי. החיים מזמנים כל רגע תהפוכות ומכאן שלא יכולה להיווצר קביעות בחוויות המשותפות של בני הזוג. מאידך, כל אחד מבני הזוג ושניהם יחד, יוכלו לצבור חוויות חדשות, הזדמנות לדברים מפתיעים שהאחר יביא לעולמם הזוגי.