The dialectic interplay between death and life in the unconscious fantasy of a couple.

בהרצאה זו אדבר על נושא אותו אני פוגשת בקליניקה לעיתים קרובות, קונפליקט בין החיים והמוות בפנטזיה המשותפת הזוגית הלא-מודעת.
אדגים את הנושא תוך ניתוח גיבורי ספרו של דוד גרוסמן “שתהיי לי הסכין” (גרוסמן, 1998)המתאר רומן אסור המתקיים בין שני אנשים נשואים ומתרחש רק דרך מכתבים ולכן מאפשר הצצה לעולם הפנטזיה המודעת ושאינה מודעת של שניהם והקשר ביניהם.
הרצאה זו נעה מהמימד האינטרה-פסיכי של החוויה הלא-מודעת (יהב, רשף (2006) למימד האינטר-סוביקטיבי של החוויה, תוך שימוש במושגים התייחסותיים כהזדהות השלכתית להבנת הדינמיקה של היחסים.
אראה כיצד האופן בו מוכרע מאבק הכוחות בין דחפי החיים והמוות במישור התוך אישי והבין אישי, קובע את סופו של הרומן; יצירת חיים עבור האחד ומוות עבור האחר.

ונתחיל בתיאור הסיפור:
גבר רואה אישה לא-מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם: היא נוגעת לליבו. הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם כל אחד עם בן-זוגו וילדו. הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות המילים הכתובות. אין סימטריה בספר, שרובו מביא את מכתביו של יאיר. אפשר לנחש את שענתה מרים דרך תשובותיו אליה.

פנייתו הנואשת-כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה היא נענית לו, אבל מקווה שתצליח להפוך את הקשר ממילים כתובות לבשר-ודם של מציאות חיה; מה שהיה מתאים לה הרבה יותר:

המושגים שלה על זוגיות יותר פתוחים, גם יותר מהותיים. הם מגלים את מקום הדמיון והפנטזיה בקשר אנושי ואת המיניות העזה הקיימת במילים. מה שיאיר ומרים כותבים הופך למובחן פחות ופחות, הטקסטים מתמזגים אלו באלו, הם משתמשים יותר ויותר במילים של זולתם, הם אפילו כותבים כל אחד טקסטים של האחר והופכים את הזולת לשותף בדיאלוג הפנימי תוך היחשפות מלאה, נראות שלמה, מציאת האני באחר, וכאמור, כל זאת כשברקע במציאות כל אחד נשוי לבן/בת זוג ויש לכל אחד ילד משלו. יאיר מסיים את ההתכתבות עם מרים בשיאה של ההתקרבות ביניהם. למרות הטענה:” אף פעם לא פגשתי אדם שארצה ככה לשים את נפשי בכפי, שאסמוך עליו שירכיב אותי מחדש..”(עמ 202) הוא מסיים בפתאומיות את הקשר בטענה שאינו אמיץ דיו ונפרד ממנה.

השאלה מדוע כזה הוא הקשר, מאלו סיבות נכנסו אליו, מדוע נקטע (זמנית או סופית) זוכה שוב ושוב לתשובות משתנות אצל כל אחד מהם. ההתמודדות השונה של כל אחד מהם, הופכת לסיפור. שניהם כותבים כדי להיות.

מושג הפנטזיה הזוגית הלא מודעת המשותפת הנו מושג מרכזי בעולם הטיפול הזוגי הפסיכואנליטי. מושג זה בנוי על המשגתה של מלאני קליין: הפנטזיה הלא מודעת…
מאחר שספרו של גרוסמן פורש פנטזיות מודעות ולא מודעות בזוגיות… ניתן להתבונן בהרחבה במהותו/במרכזיותו/ באופן בו הפנטזיה הלא מודעת מכוונת/קובעת/ מנהלת/ או ננכחת במרכזיותו של המושג בזוגיות.
הפנטזיה הלא מודעת נותנת לנו את הבמה להתבוננות רחבה ומעמיקה בדינמיקה הזוגית הלא מודעת…

א. הקונפליקט בין דחפי החיים והמוות… (פרויד)
ב. הזדהות השלכתית (מלאני קליין)

אני מציעה: ניתוח הסיפור:
הסיטואציה השברירית של שני אנשים בתוך סוגריים משותפים, הבוראים יחד עולם פרטי ואינטימי, במילים שנצבעו בפרטיות – אמורה לאפשר את הזדקקות לאחר הנחוצה כדי לכתוב את עצמך, יאיר אומר לה: “להיות כל מי שמבטך יראה בי… ״…הלוז שלך אולי לא בך הוא אלא באדם אחר, באישורו אותך, בהשתקפותך באחר שאתה מדמיין, בודה.

ברם, יאיר אינו ממש את הקשר עם מרים. הוא אינו מסוגל להתמודד עם מציאות של קשר קרוב, אינטימי. כאשר, יאיר מוותר על הקשר עם מרים, בעצם מוותר על החלקים השמורים והחסויים שחשף בפניה, ולכן לא מתרחשת אצלו צמיחה וגדילה אלא נסיגה התמוטטות מוחלטת של כוחות האני המתפצל לפרגמנטים דיכוטומיים. מרים מקבלת בסוף הרומן את “הניצחון”. היא מצליחה להרות, להשריש, פנטזיה שהייתה משותפת לשניהם. אלא שמרים שהייתה מוכנה למפגש אמיתי עם החיים אכן קיבלה חיים חדשים.

ליאיר נפש מפוצלת, שסועה. הבנה זו עלתה בי כשקראתי את הספר. זו התחושה שעלתה מהמכתבים שיאיר שלח למרים, אותה סרב לפגוש במציאות. ברומן ניתן היה לראות את הפנטזיה הלא-מודעת לקשר מושלם ובלתי אפשרי כמענה לחסכים ראשוניים.

המיקוד שלי בסיפור, היה להבין את החלקים האינטרה-פסיכיים של דמות הגיבור יאיר ומולו את דמותה של מרים. ניסיתי להבין את הצרכים והחסכים של הגיבור, כעשויים להטיל אור על הבחירה שלו בפנטזיה על פני המציאות. כבר מתוך חליפת המכתבים הראשונית נגלית לעינינו דמותו המכווצת של יאיר החסוך והכל-כך נזקק לקשר עם המשאלה וההיאחזות בפנטזיה:

את לא מכירה אותי וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי…אני לא רוצה לפגוש אותך…אני רוצה לתת לך את הדברים שאין לי למי לתת. אני מתכוון לדברים שאפילו לא חשבתי שאפשר לתת אותם למישהו מבחוץ, או בכלל לרצות לתת. מובן שזה לא יחייב אותך לכלום, את לא צריכה להגיב..(עמ 9)

מלכתחילה עולים צרכים ינקותיים של קבלה, הכרה והבנה ללא מילים:

“הלואי, בחיי, לדלג בבת אחת על שלב ההסברים וההיגיון, שכבר תדעי אותי כולי, שאהיה כלול בך, שאפקח עיניים ואראה אותך מחייכת מולי ואומרת זה בסדר”(עמ 10).

השאיפה העזה של יאיר, הגיבור היא להכלה ובאמצעותה לחוויה ריגשית של אחדות אינטגרטיבית מושלמת של הניגודים בין החלקים המפוצלים במבנה אישיותו: גבר/אישה, הורה/ילד, חזק/חלש ובעיקר נפרד/מחובר. יאיר מצטייר כילד חסוך, ילד שחטף אלימות קשה מצד האב, ילד שהיה מוכרח להמציא עולמות דמיוניים משלו, כדי להישאר שפוי בסביבה קשה וחשוכה.

מלכתחילה היה ברור כי יאיר העדיף את הפנטזיה על פני המציאות

“אני לא אתקשר…בעיקר משום שהקול הוא ממשי יותר מדי להזיה שאני רוצה איתך…(עמ 26)

המציאות נתפסת בעיניו כעבדות החסרה את המרחב והחופש שבהזיה. המצב הנכסף עבורו הוא חלום בהקיץ “חולם וער ביחד, סהרורי וקולט את הכול… גם את מרים הוא מזהיר מפני המציאות

“אסור לנו לשים אפילו רגל אחת בתוך המציאות, הכל יתמוטט ויקלש..”(עמ 13).

התחושה הקבועה של יאיר, שהחיים הם במקום אחר, הוא חי בציפיה מתמדת שהחיים יתחילו סופסוף..(עמ 116) ולעומתו מרים כותבת לו

“אתה חי במה שאין לך..והוא במכתב האחרון מאשר-עונה לה :”גם את זה למדתי בזכותך, אני חי בעיקר במה שאין לי..”(עמ 202).

האפילוג בסיום רומן המכתבים הווירטואלי מתאר את יאיר שוכב בתוך מים עם בנו בן החמש ששרוע לצידו והוא גועה בבכי “שכמוהו לא שמעתי מפי אדם מבוגר..”(עמ 283). יש בתיאור חוויה של קריסה, התמוטטות מוחלטת כאילו לתוך תוהו. לעומתו מרים, המגיעה ל”הושיע” אותו ואת ילדו מסתבר שהרתה, אחרי שנים של עקרות. ברור שמרים עברה תהליך שך התפתחות ואינטגרציה והצליחה למזג את החלקים המפוצלים למלאות גופנית-נפשית בעוד שיאיר שכל כמיהתו היתה “להכות שורש” “לעשות בטבעיות את הדבר שלגביו אני אימפוטנט גמור: להכות שורש”(עמ 62).

הנושא שעניין אותי בסוף הספר, היה הצורך, להבין את “ההריון” של מרים לעומת הקריסה המוחלטת של יאיר. השאלה שנשאלה היתה, על מה הוא “מוענש” ובזכות מה מרים זכתה לדבר לו השתוקקה יותר מכל? וחשבתי לעצמי שהתשובות אולי יהיו נעוצות במהות המפגש השונה שמרים ביקשה ליצור עם יאיר, דהיינו סוג הקשר האינטר-פסיכי אליו כיוונה, והקשר האינטר-פסיכי אותו ביקש יאיר ליצור .

רומן המכתבים מתאר במקביל שתי מערכות זוגיות על תהליכי ה projective identification המתקיימות הן בין יאיר ומרים והן אלו של יאיר הנשוי והאב לילד, עידו והן מרים הנשואה ואם לילד שכנראה לקוי בנפשו. המערכות המתקיימות במציאות הן של כל אחד עם בן/בת זוגו והמערכת שבפנטזיה היא בין יאיר ומרים דרך רומן המכתבים הוירטואלי. אנו נעים בין שתי המערכות הזוגיות ההשלכתיות הללו ולמעשה בין שלוש מערכות זוגיות, כאשר הציפיה של הגלויה של הקורא שהרומן הווירטואלי הכל-כך סוער ואוהב חשוף ועצמתי בין יאיר ומרים יהפוך למציאות.

אלא, שתהליך הרקמות הקשר הפנטזמתי אצל האחת הוביל לפריון ואילו אצל השני להתפרקות ואבדון. בספר, וזהו ייחודו, הקשר נרקם בפנטזיה. עולם הפנטזיה פתוח לפנינו בדרך בלתי-אמצעית ומאפשר לנו מגע עם העולם הפנטזמתי באופן ישיר.

מהי הפנטזיה הלא-מודעת המשותפת של בני-הזוג?

מרים מנסה לאורך הספר במציאות להיכנס להריון מבעלה ואינה מצליחה בעוד יאיר פוחד עד מוות מפני סירוס או לדבריו הפחד שלעולם לא יצליח להכות שורש…

כאמור, הגורל השונה ברומן, לו “זכה” כל אחד מבני הזוג, כיצד האחד מסיים במין מוות גם אם סימבולי, השכיבה בתוך מים והגעייה בבכי אותו לא שמעתי מעולם…כדברי מרים, והצלע האחרת, מרים זוכה במתנת חיים כה גדולה, כניסתה להריון.

הבחירה במערכת יחסים פנטזמתית, המשאלה הלא-מודעת לאיחוד טוטאלי עם האחר, הצורך להתמזגות עד טשטוש גבולות ומכאן לבנייה של קשר מושלם, “golden phantasy” (smith, 1977), מובילה בסופו של דבר למוות. יתרה מזאת, “הקשר המושלם” שהוא משאת לב של האדם, למצוא את בן/בת הזוג שתשלים אותו בחלקיו החסרים, שתתמוך, שתעמוד לצד, שתהיה “אם ואחות” כדי לחוש את החוסר גבולות ביני לאחר, הוא הוא הפיתוי למוות. לאורך הספר, הגיבור מנסה לפתות את הגיבורה לרקום אתו את הקשר המיוחל, “את ואני לא בין החיים.”.. ועם:” רק לך אני רוצה לכתוב…רק לך אני רוצה לתת את מה שיש בי …תהיי לי כליא-ברק…ועוד (שם).

וממשיך לפתות :”עוד לא הגיע ממך מכתב נוסף…מתדקק לי הקול כשאני חושב עליך, מים, תפכפכי אלי מים, אולי בגלל המים בשם שלך…אין הפריה בלי נוזלים, ואני מרגיש בגוף ששנינו זקוקים למים סביבנו, פשוט להתחיל להיות..”(עמ 12) ואח”כ: “הגזמתי? או אולי אמרתי מילה פוצעת במיוחד? את צריכה לכוון אותי, להסביר לי איפה כואב ואיפה צריך בזהירות…התעייפת?”(עמ 12) לספר לך כמה פעמים קראתי את שני המכתבים שלך? רוצה לצחוק? בכל שעה משעות היום והלילה, גם בלחישה ובקול רם, ובתוך המים הלוהטים באמבטיה, ובאמצע ישיבה… ניסיונותיי המגוחכים להיות אתך בכל מצב צבירה…”(עמ 15) וכן הלאה והלאה הוא ממשיך לפתות, לתת את ההרגשה שהיא הדבר החשוב ביותר בחייו, רק לה הוא רוצה לתת את סודותיו הכמוסים ביותר.. כמה יכולה להיות מתעתעת חווית הזוגיות בקשר שכזה.

הפיתוי הגדול הוא להיות חלק מהשלם הגדול, להגיע:

“עד התערבבות גמורה והתפרקות כל הגבולות, על העירום המוחלט…כמה מפתה פשוט להתמוסס ולזלוג לתוכך ולהיות עד כלות…את רוצה לבלוע אותי ושאני איעלם בך…שאת רוצה להיות אני…”(עמ 196-197).

הכמיהה להתמזגות טומנת בחובה גם את החרדה העצומה ממצב של התחברות, הפנטזיה לקשר מושלם וטוטלי מלווה בהשלכה על האחרת המכילה בתוכה את הפחד מהיבלעות, אימה מחוסר הדיפרנציאציה בינו לאחר.

לעומת המשאלה למיזוג שבפנטזיה של הגבר, דמות האישה ברומן היא דמות מציאותית ששאיפתה לקשר בשר ודם בחיים. היא אינה קיימת לעצמה אלא נקראת ומובנת דרך מכתבי יאיר. היא מתנגדת לדיכוטומיה המוחלטת שיאיר בנה בינה לחייו ולא הייתה שותפה לפחדיו העמוקים במפגש עם המציאות.. “הירוק שבבת-אחת כבה תחת הסוודר האפור הענק של בעלך, שאותו הוא השליך על כתפייך כשהצטמררת, זוכרת משהו מזה? כי אני זוכר בברור איזו תנועה תוקפנית מצדו שזעזעה אותי…אותו הוא, שאת בשום אופן לא מתכוונת להסתיר ממנו את הקשר שלנו, דווקא מפני שלא יעלה על דעתו לחקור אותך על מה את עושה ועם מי…”(עמ 21)

“אף פעם לא ראיתי אדם מבוגר שהוא כל-כך קלוף אפידרמיס. היה אפשר לראות שאת לא מסוגלת להסתיר שום דבר. וכמה שזה מסוכן”(עמ 22).

בשל חוסר הבשלות הניכר של התינוק האנושי, הוא תלוי באמו כדי לשרוד. האם משמשת כסביבה מאפשרת (וויניקוט, 1963) מקיימת אותו בחיים ומעבירה לו הוויה ההופכת לתכונת העצמי של התינוק. בדרך בה האם מחזיקה את התינוק, נענית למחוותיו, היא תורמת לדפוס התרבותי תינוק-אם. ווניקוט מדגיש את המשכיות ההוויה, כשהיא מחזיקה אותו היא מאפשרת לו לגדול. בתוך מילוי הצרכים הפסיכוסומטיים, האכלה, חיתול, הרגעה, משחק ושינה האם משמשת כ”עצמי אחר כלפי התינוק ומחוללת תמורה בסביבה החיצונית והפנימית שלו. ווניקוט קרא לה “אם סביבה”. בולס טוען, שהאם שעדיין אינה מזוהה כאחר, נחווית כתהליך מתמיר, והמאפיין הזה של ראשית החיים ממשיך להתקיים בבגרות אחר האובייקט בתור מסמן של תמורה. אדם מחפש את האובייקט שיוכל להתמסר לו בהיותו אמצעי לשינוי העצמי, האובייקט לכן נתפס כמתמיר סביבתי-גופני של הסובייקט. האם בינקות אכן חוללה שינוי עבור התינוק וכך הוא מזהה את ההתפתחות שלו, יכולות התנועה, התפיסה והשפה, טיפול בעצמים וזכירתם הם הישגים המשנים את טבע עולמו של התינוק. לכן התינוק יזהה את השגי האני עם נוכחותו של אובייקט, כשם שכשלונה של של האם לספק סביבה מאפשרת, בשל היעדר או טיפול רע, עלול לגרום להתמוטטות האני ולכאב נפשי. בולס טוען שהתינוק היוצר את האם כסביבה מעברית, יעביר את התהליך המתמיר לסביבה, ויוכל למצוא בסביבה מעברית את החירות של המטאפורה. החיפוש אחר אובייקט מתמיר הוא חיפוש אין-סופי בזיכרון אחרי דבר-מה שמקורו בעבר. הסובייקט מחפש אחר האובייקט המתמיר ושואף להיות מתואם עמו בהרמוניה סימביוטית כדי לחולל תמורה בעצמי. החיפוש אחר התמורה ואחר האובייקט המתמיר מהווה, אולי, את יחסי האובייקט הארכאיים והכוללניים ביותר טוען בולס (1987). החיפוש אינו נובע מתוך תשוקה לאובייקט עצמו וגם לא מתוך תשוקה או געגוע. החיפוש לדבריו של בולס, מבוסס על הביטחון של האדם שהאובייקט אמנם יחולל בו תמורה.

יאיר מרגיש שזה מסוכן. מה מסוכן? החיים לגביו מסוכנים. הוא שואף להשאיר הכל בפנים, גם את הקשר. כאילו לשמור עליו, לשמר אותו אך בעצם מובל ע”י הפחד. הפחד הוא ממפגש עם המציאות הפחד לחיות. הרי בחיים לכל אחד יש בן/בת זוג וילד, ומה יקרה עם באמת הקשר יוכנס לחיים?

הפנטזיה להיטמעות וסימביוזה

מלכתחילה היה ברור כי יאיר העדיף את הפנטזיה על-פני המציאות “אני לא אתקשר…בעיקר משום שהקול הוא ממשי יותר מדי להזיה שאני רוצה איתך…(עמ 26) המציאות נתפסת בעיניו כעבדות החסרה את המרחב והחופש שבהזיה. המצב הנכסף עבורו הוא חלום בהקיץ “חולם וער ביחד, סהרורי וקולט את הכל..” גם את מרים הוא מזהיר מפני המציאות “אסור לנו לשים אפילו רגל אחת בתוך המציאות, הכל יתמוטט וייקלש…”(עמ 13). המצב הנכסף עבורו הוא חלום בהקיץ. התחושה הקבועה שהוא מביא שהחיים נמצאים במקום אחר והוא חי בציפיה מתמדת שהחיים יתחילו סוף-סןף (עמ 116).

הפנטזיה הלא-מודעת עולה כתימה אינהרנטית להתפתחות בספרות הפסיכואנליטית, אולם התאורטיקנים חלוקים בשאלה אם הפנטזיה קשורה להתפתחות תקינה או פתולוגית.

פרויד ראה את תחילת הפיצול בין הנורמלי לפתולוגי בעצמת הפנטזיות – אם הן הופכות חזקות מידי ומשתלטות על עולמו של הפרט, התנאים מובילים להיווצרות נוירוזה או פסיכוזה. קליין, בניגוד לפרויד סברה כי הפנטזיה היא תשתית לחיי הנפש, היא אמצעי לפיקוח על חרדה ולהפקת סיפוק הזייתי לתשוקה. לדעתה, הדחיפה לקשר היא מולדת ואינסטינקטואלית, כך שהתינוק מפנטז דמויות רצויות להתייחסות עוד בטרם הוא מודע לקיום מציאות האחרים. קוהוט וסט קליר בדומה לפרויד סברו כי הפנטזיה מבטאת חסך עמוק בהתפתחות הנורמלית. בעיניהם הפנטזיה היא ביטוי למשאלות לא מסופקות, כאשר אין הענות אמפתית שיטתית לצרכי הילד.
כך הייצוגים הארכאים של עצמי גרנדיוזי ועצמי אידיאלי אינם מוטמעים באישיות ומותירים את האדם חסר ערך, עם פנטזיות לגדלות וכוח. בניגוד לקוהוט, אנזייה ראה בפנטזיה תימה הכרחית להתפתחות תקינה. לדעתו, הפנטזיה הלא-מודעת מזינה ומארגנת את מאמצי החיפוש שלנו במציאות הפיסית והמנטלית. לדבריו לפנטזיה יש תפקיד של גשר, מתווך בין המציאות לפנטזיה.

הפגיעה והפיצול בשלבי ההתפתחות הראשוניים מולידים פנטזיה לקשר מושלם “The Golden Fantasy” , פנטזיה מושלמת זו משקפת את המשאלה הנסתרת של היחיד למילוי וסיפוק חסכים וצרכים, כמו גם הגנה בפני פרידה. הפנטזיה והמשאלה הבלתי מציאותיות מתבטאות במחשבה כי קיים בעולם אדם המסוגל לפגוש ולמלא צרכים אלו באופן מדויק וטוטאלי. האדם נותר שבוי בחיפוש אינסופי אחר מציאות בלתי אפשרית. סמיט מדבר על הפנטסיה כניסיון לשיחזור מצב אידיאלי שהסתיים כתוצאה מהפרידה מהאם הכל-יכולה, עזיבת גן-העדן.

“אני באמת מדבר על מכתבים, לא פגישה, אף פעם לא גוף, לא בשר לא אתך…רק במילים. כי פנים אל פנים זה יתקלקל לנו, יגלוש לשבילים מוכרים, וכמובן בסודיות גמורה…

ובמקום אחר:” אלף נתזים של מים זינקו ממטרות סמויות, ונאחזנו חזק והתלפפנו, מתנשמים מהר מידי…הפחד ממימוש הפנטזיה במציאות עם ההשתוקקות לאבד את עצמו בתוכה. הפנטזיה לאיחוד גופ-נפש לקשר טוטאלי למפגש אמיתי במים, בהשלכה לאקט ההתעברות המתרחש בתוך הנוזלים. הפנטזיה הגדולה היא למפגש אמיתי במים, בהשלכה לאקט ההתעברות המתרחש בין גבר ואשה בתוך נוזלים.

המשאלה של יאיר לקשר המושלם, הסימביוטי, לאיחוד מקסימלי עם האחר, הצורך בהתמזגות הטוטלית, בשבירת כל המגבלות הבין-אישיים מוביל בסופו של דבר למוות.

האם המתה אנדרה גרין.
מהם חיים במובן הנפשי? מהי חיות ומהו מוות נפשי?
בספרו “משחק ומציאות” כותב וויניקוט: (1971)

“אני מבקש לבחון את המקום – מקום במובן המופשט של המילה שאנו נמצאים בו רוב הזמן, שאנו חווים את החיים…מקום שהוא מונח ‘פנימי’ והן מונח ‘חיצוני’. מקומו של החי, של נותן החיים, הוא מקום לא ממוקם. מקום החי הוא תעלומה, פיתוי, אתגר: חיים מוגדרים מילונית כ”מציאות פעילה של יצורים המסוגלים להתקיים ברציפות לאורך זמן לגדול ולהתרבות”(מילון ספיר)

רינה לזר מציעה את המושג “האם המתה” לגרין, כמאפשר מרחב התבוננות, מרחב שלא נע ולא מתיר שום תנועה למולו ואיתו. תנועה שיכולה להיות גופנית-מוחשית או נפשית-ריגושית: רגש, הרהור, פנטזיה, מחשבה. החיים ניתנים ביד היחיד רק במידה ואחר משמעותי ייתן לתנועה זו הכרה. גם אם ייאבק בה. המאבק הוא על רישום ורשמים. רשמים בנפשו של הזולת ובנפשך. ללא זולת מתרשם, מגיב או אף מתמסר ליצירה שלך, אין תחושת חיים. “אם חיה” תהא זו שנותנת הכרה לילדה, לטוב ולרע. יש להבחין בין חיוניות לחיות. לזר מדברת על צורך הסובייקט לבריאת זהות, זוגיות או כל פרוייקט נפשי אחר ועל הצורך שהאחר ייענה להיותך יוצר. זהו מאבק הדדי, הרסני, מאבק על חיים. המוות של האחד לצד האחר הוא הרסני מטיבו, אלים, אין הוא היעלמות או היעדרות בלבד. לדעת לזר, הוא מלווה בלקיחת חיים נפשיים מהאחר, בהמתתו, כתוצאה של חוסר כוחות נפשיים של האם או מכוחות הרסניים הקיימים בה כלפי חייה שלה וכלפי ילדה. גרין לדעת לזר, מכוון בכתיבתו על “האם המתה” לתגובת הילד על מותה הנפשי של האם בעקבות אבדן שהיא חוותה, מוות שאין הילד יכול להתמודד עמו, מה גם שאינו מוכר ככזה, ואינו מוכר כיתום.

ההיעדרות מאפשרת ייצוג. היא מייצגת פתיחה לנוכחות פוטנציאלית מאפשרת חיים פנטזמתיים. ניתן לראות בפנטזיה הלא-מודעת משחק עם האחר, שמפתה לחבור אליו והינו בלתי נגיש באחרותו. בדוגמא הקלינית יאיר מפתה. מפתה לקשר קרוב, הכי קרוב שיש, הוא זקוק לקירבה, כאילו ניזון מהחמצן שהיא מציעה, אך ברגע שמקבל ונושם ומתקרב, מחסל. כאילו מוצץ את כל החיות ממנה ונעלם. הפיתוי לכן אינו פיתוי אמיתי לחיים אלא למוות.