אם יש דבר שאני מאד אוהבת לחקור ולגלות בו דברים חדשים, זה איך חלק מהזוגות מצליחים להתגרש ״גירושים טובים״ ואחרים עוברים מסכת גהינום, פגיעות הדדיות, השפלות ועוד ועוד.
שאלתי את עצמי פעמים רבות, מה מאפשר לבני זוג להיפרד בצורה נעימה, חברית, תומכת ולהישאר בקשרים חמים ואמיצים גם אחרי גירושים וגם אחרי, שלאחד מבני הזוג יש זוגיות חדשה ואפילו ילדים.
האם איכות הגרושים פשוט קורית? האם יש משהו מיוחד בקרב זוגות המצליחים לנהל את התהליך הכואב של הגרושים באופן מיוחד? אחר? האם זה אופיים של בני הזוג? ומה באופי המסוים שמאפשר סיום רגוע, עדין ומתחשב. כן, עם כאב, אך לא עם שנאה, מרירות ורצון לנקום, כפי שאני מוצאת בקרב רבים מידידי וממטופלי.
לאחרונה, יצא לי לצפות בסדרה הבריטית :״נפרדנו כך״ ובמקור “Split”. לאחר שסיימתי לצפות בשלוש העונות, חשבתי לעצמי שסידרה זו מדגימה באופן חי ביותר חיי משפחה לאורך שנים, על האהבות, השנאות, המתחים והקונפליקטים המתגלעים בה עד לסופה, לפרידה ולגירושים של בני הזוג.
מצאתי, שכמעט בכל פרק עולה נושא משמעותי בחיי זוגיות, כמו סוד שנשמר שנים רבות, חסר של דמות אב במשפחה, דומיננטיות נשית בזוגיות, בגידה, רומן מחוץ לנישואים המוביל להריון ועוד. הדרך שבה הגיבורים, בראשם האנה ובעלה נייתן מנהלים ומתמודדים עם המתחים והקשיים העולים ביניהם במשך השנים, הם שינבאו בסוף גם את יכולתם להתגרש ״אחרת״, כלומר להתגרש ״גירושים טובים״.
בכל שבוע אגע בנושא אחד מתוך רבים שעלו בסדרה, ואנסה לתאר אותו דרך הדמויות הראשיות בסדרה ואוסיף את ההבנות הפסיכואנליטיות שלי.
