מהו הדבר שמאפשר ששני אנשים זרים לחלוטין, נפגשים וכעבור, בדכ״ל זמן לא רב מחליטים להיות בקשר אינטנסיבי מתמיד?
תאמרו, שאלה פשוטה. האמנם?
בכל תרבות מתקיימת האשלייה, שאם יש משהו משותף בין שני אנשים ההופכים לזוג, הוא המחבר ומאחד אותם. כשאנו נמצאים בתוך קשר זוגי, אנו חשים כשייכים למשהו. אנו זקוקים להאמין שאנו בונים עולם משותף בזוגיות.אנו בונים עולם חדש, אם תרצו. הפסיכואנליטיקטים הדרום-אמריקאים, פוז׳ה וברנשטיין (1970) הסיקו, שהרגע או המפגש בין שני אנשים והפיכתם לזוג, זהו רגע שאין לו הסטוריה, אין לו עבר והוא מתרחש רק בהווה.
כאילו, המפגש הוא ארוע חד פעמי. למפגש הזה הם קראו הלינק LINK ,
אולם, אם נחשוב רגע, הרי זו אשלייה תאורטית, שכן, לכל אדם יש הסטוריה ועבר אותה הוא מביא, בין שרוצה ובין אם לאו לתוך הזוגיות.
לכל זוג יש צורך להמציא, להאמין שיש עולם משותף. בעצם, זו אשליה. אין עולם משותף.ברם, יש לנו צורך להאמין שיש עולם כזה. אז אם אין עולם משותף בזוגיות, מה בונה את האנחנו, תשאלו?!
ב”לילה”, מחזהו של הרולד פינטר (1968) מעלים בעל ואישה את זיכרונותיהם, שאינם חופפים, מפגישתם הראשונה. ; בהקדמה המרתקת למחזה עומד פרופ’ אברהם עוז על ממד הזיכרון ביצירתו של הרולד פינטר ושופך אור חדש על כתביו: “אט אט גובר צל הזיכרון על הוויית הרגע […] והצלילה אל הצל, אל מחוזות הזיכרון הבלתי נודעים, מפרה את האיזון הריאליסטי בין דמיון למציאות, בין חיי שגרה למסתורין. האשה זכרה שהיא לבשה שמלה ירוקה ועמדה לבדה על הגשר כשהוא, אז גבר אנונימי ניגש אליה. הוא זכר שנפגשו במסיבה והכירו בניהם. היא שואלת אותו: איך יכול להיות שאתה לא זוכר מה לבשתי באותו ערב?
כל זוג חושב שהוא משהו מיוחד ושככה יישארו לנצח. אלא, שזו אשלייה.
בסרט ״אחרי חצות״ (2010) של איתן הוק, הזוג שמנסה למצוא התרגשויות חדשות אומר לעצמו:״ יופי, ניסע ליון״. יש להם חלום, ליצור מחדש את העולם המשותף שהיה להם, כך האמינו, פעם. הם מאמינים, שיון היא אותו דבר עבור שניהם…אבל, כשם כבר הגיעו ליון, הוא משתוקק ללכת לים והיא מעדיפה לשבת על כורסא ולהתבונן בנוף. ושוב, יון לא יון, הכל מתנפץ.
הדבריםהמעוררים אותנו כשאנו פוגשים בבן הזוג שיהיה איתנו אח״כ לאורך זמן, הם בדכ״ל כוללים התרגשות, עוררות מינית, משיכה לעיניים, שיער…ישבן
כל אלו, אינם מודעים לנו. נכון, יש משיכה, משהו קורה בפגישה, האשלייה, שזהו רגע חד פעמי וזו לא רק משיכה מינית. למשל, הוא סיפר לה על אביו שמת בהיותו ילד צעיר. היא חשה אמפטיה עצומה, נגע בה הסיפור. האופן שבו הוא דיבר דרך העיניים, ריגש אותה.
כך אמרה הבחורה לעצמה :״יש בו משהו שמושך אותי…הרגישות שלו, אולי הדמיון או אי דמיון לאבא שלי..״

אז איך חיים יחד עם אין עולם כזה משותף? ומה באמת אם אין לנו את המיוחדות הזוגית הזו?
איך אפשר כן להכיר את השני?
ובכן, עלינו להכיר את האחר, מתוך, שלא מכירים אותו .פוז׳ה וברנשטיין האמינו, שכאשר בני זוג אינם מסכימים על הכל ויש ביניהם קונפליקטים, סימן שהאידיאליזציה נפגמה. האשה אומרת:״ אם לא היית מגיע מאוחר, לא היינו רבים״ .כאילו, מנסה לחזור אחורה לרגע שלא התווכחו. בעניין אחר, הבעל אומר:״ לו היית אומרת לי שיצאת עם חברה, לא הייתי מקנא״ כאילו קודם, לא קינא?
זוגות זקוקים לשגרה ויציבות :״אני תמיד יודעת מה יקרה, גם אם יקרה משהו לא טוב״. פחד, מהאי-וודאות. צורך של בני הזוג להיות בשליטה על המתרחש.
קשה להכיל את הלא-מוכר, זו עמדה כמעט בודהיסטית, על הצורך ״לא-לדעת״. הרגע שלפתע אנו חשים שאיננו מכירים את בן הזוג, בעצם איננו מכירים את עצמנו. זה מפחיד. זהו גםיכול להיות מקור סבל בזוגיות. השני רואה אותנו כמשהו שלילי. הבעל אומר לאשה:״באמת ככה את חושבת עלי? איך יכול להיות שמישהו רואה אותי ככה? מה אני כזה גרוע?״ קשה לקבל את המבט של האחר עלי, כשונה ממה שאני רואה בעצמי.
זו פגיעה בזהות העצמית שלי.
בטיפול הזוגי, כשהמטפל מראה לזוג שאחד הוא כזה והשני כזה, זה יוצר התנגדות, שכן, הזוג מאמין שהם מכבדים זה את זה, ולפתע המטפל משקף כמה הם לא מקשיבים זה לזה, כמה הם לא מכבדים אחד את השני. והם תמהים, מה, זה באמת אנחנו?
אז מה כן המשמעות של הביחד, תשאלו.
בני אדם יוצרים קשר, לא רק למצוא מה שאיבדו, דרך ההשלכות שלהם אחד על השני, יש בזה משהו, אך הדבר היותר יצירתי שיכול להתפתח בקשר, היא היצירתיות, ההתחדשות.
כאשר אנו נמצאים בזוגיות ארוכת טווח, אנו מתפקדים עם הידיעה ש״אני יודעת מה אתה אוהב לאכול בימי שבת״. אנו יוצרים אירגון, סדר ביתי, שגרה של חיים .כל ההשלכות הולכות לאפקט הארגוני וזה נותן הרגשת יציבות וגם אי-יציבות, חלק מודע וחלק לא-מודע, מתוך האמונה שאנו מכירים אחד את השני. זהו סוג של ידע פוזיטיבי.
ברם, אם תהייה הפתעה, האשה תאמר :״אתה תמיד צועק כמו אבא שלי..״ הבעל לא יתרגז וייעלב הפעם, אלא יענה לה:״באמת חשבתי שכשהגעתי הביתה והייתי שמח, אפילו חשבתי להביא לך פרחים, איך שמעת שצעקתי?״ ואז, לרגע היא תהייה אולי במבוכה, שכו, לא החזיר לה בכעס ותחשוב :״אולי הוא לא כזה צעקן?״ וזו, חוויה חדשה. עוד אין לה מילים. או משפט אחר, באמצע ריב, תאמר האשה :״באמת הרגשת שאני תמיד מתנגדת לך?״ זו חוויה אחרת. היא אינה חוויה של הכרות. לא יודעים. אולי יש בהרגשה זו קצת מבוכה, אולי אפילו אי שקט קטן, מה אני לא מכירה אותו? אך האי-ידיעה עשויה להביא לאוירה, לרוח חדשה ביחסים.
עדיין אין אלמנטים שיכולים לבנות ידע זוגי. הם עדיין לא ביחד. ״אתה לא תמיד צועק כמו אבא שלי…הרי רצית להביא לי פרחים״. החרדה אינה חרדה רודפנית, הזוגיות אינה מקום מפחיד, יש תקוה, זה לו חורבן הבית.
כשמטופלת שלי אמרה לבן-זוגה, שהיא מרגישה שהוא לוקח דבר חשוב מהטיפול, ההקשבה אליה והאכפתיות שהוא מגלה כלפיה בבית וזאת לאחר חודשים רבים של מריבות, שנאות וקונפליקטים מרים, התחיל להיווצר משהו חדש ביניהם.

לסיכום, ההתרחשות הזוגית איננה ארוע חד פעמי, היא נושאת בחובה משקעי עבר ומשאלות לעתיד. על זוגיות שמעוניינת להמשיך לאורך שנים יחדיו, מוטל ההכרח להתפתחות והתבגרות שאינה מבוססת רק על הדומה, אלא על ההכרה וההנאה גם מהשונה.