זִיגְמוֹנְד פְרוֹיְד היה פסיכולוג ונוירולוג אוסטרי–יהודי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים ביותר בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים, שמצא קו התפתחות מינית, בקרב בני האדם, החל משלבים ראשוניים אצל הרך הנולד עד שלבי בגרות ויצירת קשר זוגי עם בן הזוג הנבחר.

למעלה ממאה שנה חלפו, וההבנות בדבר המיניות הילדית, שתחילתה בשלב האורלי והגעתה לשיאה, בשלב הגניטלי, התרחבו והתפתחו לא רק בהבנת ההתפתחות המינית התוך–אישית, אלא גם כגדילה ובשלות בקשר זוגי.

בפודקסט זה, רצוני לקחת אתכם מעבר לשיאה של ההתפתחות המינית בקרב בני זוג, זו הגניטלית, שפרויד ראה בה את פיסגת המיניות, התכלית וסופה של המיניות הבוגרת. רצוני, להכיל הבנה זו אל תוך מרקם הקשר הזוגי על כל היבטיו. כוונתי, שנוכל לראות את ההתפתחות הנורמטיבית, כמו גם את זו הפתולוגית, כמשפיעה על ה״תקיעויות״ ביחסי מין, כמו גם על המחלוקת והקונפליקטים הזוגיים, כחלק שעשוי להמתבטא גם ביחסי המין שלהם, אך כאמור, בראיה רחבה יותר, בתוך מערך היחסים הזוגיים .

. פרויד, שהיה לא פעם מוקצה בשל יהדותו, בעולם הוינאי–ויקטוריאני, ראה את מה שהכלל לא היה נכון לראות; המיניות היא כוח אדיר, מנוע רב–עוצמה וכוללני, והיא מצויה בבסיס מרבית המשאלות והפעולות של האדם. המיניות, כיצר, כאנרגיה וכהנעה היא פועמת בגוף החי מרגע הלידה, ומתגשמת ברגע המפגש של היילוד עם שד אימו.

היא הכוח שמניע את דיאדת האם–ילד, דיאדה שקודם לפרויד נתפסה כטהורה, נטולת מיניות לחלוטין. פרויד זעזע את בני דורו כשטען שלא התבונה ולא האלוהים, אלא המיניות, היא שמניעה את הנפש ומכוננת את האדם. אך לא עבר דור עד שתפיסותיו חלחלו לאומנות ולתרבות, הניעו את מהפכות הסקס והרוק נ‘רול, ועד שהפרקטיקה שניסח הפכה שגורה וידועה להמונים.

לדעת פרויד, המיניות מתפתחת באופן אינטרה–פסיכי, דהיינו, בתוך האדם עצמו. בתאוריה שלו, אנו מבחינים בארבעה שלבים בהתפתחות המינית: השלב האורלי, השלב האנאלי , השלב הפאלי והשלב הגניטלי. בכל שלב מוצג האזור הארוגני והסיפוק שהוא מביא.

התינוק שנתון על שד אימו מציג את השלב האורלי המוקדם. התינוק יונק חלב על מנת להיות מוזן ולשרוד, אך מעבר לכך – על מנת להתענג, להתמסר להתענגות ההדדית שמתהווה בתפר בין פיו לבין שד אימו.

השלב האנאלי, שדימוי הפעוט על הסיר יכול לייצג אותו, משנע את מרכז העונג מהפה לפי–הטבעת, ועניינו המרכזי הוא שליטה ובעלות: הילד מתחיל להבין שהוא בעל השליטה. זוהי ״המתנה״ הראשון שהילד נותן לעולם. הפעוט בשלב הזה, שטרם מוגדרים לו גבולות גופו, יכול להילחם לחיים ולמוות על צואתו, שנחווית כאיבר ככל איבר מאיברי גופו. המבוגר ישדל, יתחנן, ינחה ויכפה עד שיביא את הילד לקבל את תכתיבי העולם שנולד לתוכו. הילד מצידו, ינהל קרב מאסף בדמות מאבקי שליטה והתעקשות חסרת פשרות על מה ששלו, שלו, ורק שלו.

בשלב הפאלי נע הקשב לקדמת הגוף. בנים מגלים את מה שיש להם, ובנות לתדהמתן ולמורת רוחן, את מה שחסר בהן. פרויד גורס שבשלב זה רק איבר מין אחד נתון בתמונת הנפש – הפין, והעניין עובד במונחי פלוס או מינוס. יש לי או אין לי, עם הגאווה והבושה המתלווה לאלה. העניין הרב בפין, האוננות הילדית, מעוררים שוב את המבוגר שמסביר (במקרה הטוב) שלא מאוננים בסלון, ושולח את הילדה לחדרוה. הבת והבן מבינים שניהם שהאיבר הזה נתפס כמסוכן, ושיתירה מכך – סכנות אורבות לו. הבן מביט בבעתה בחברתו החסרה, ומסיק, שכמו שנלקחו ממנו השד והצואה, גם איבר יקר זה מועמד להסרה. הבת מאידך מפתחת קנאה באיבר שאין לה.

חרדת הסירוס מופיעה בזמן שהפעוט הגיע לשלב הקריטי בו הוא מאוהב בהורה בן המין הנגדי. הבן מאוהב באימו, ובהדרגה מגלה שאביו האהוב איננו אלא מטרד ומכשול בכל הקשור לשאיפותיו הרומנטיות. מול רצחנותו של הילד ורצונו להיפטר מאביו, עומדת כסכר חרדת הסירוס. לא ברור לפעוט איך בדיוק העניין עובד, יהיו לו שלל תיאוריות ופנטסיות בעניין, אך מתבהר שהפין והרומנטיקה קשורים ביניהם כסוס ומרכבה, ושעל מנת לשמר את הראשון–הפין, נדרש כנראה לשחרר את השני–הרומנטיקה. חרדת הסירוס מולידה את הוויתור על האם ואת ההזדהות עם האב

ומה לגבי הבת? זו שגילתה שהיא מסורסת ממילא? אליבא דפרויד, סביב ההכרה במה שאין לה, הבת מפתחת הן קנאת פין והן זעם כלפי אימה. האם שהייתה עד כה אהובה, מתגלה כבוגדת. לא רק בשל התמסרותה האפשרית לתינוק חדש. הבגידה העמוקה של האם בבת היא בכך ששילחה אותה לעולם בדמותה, עם ציוד לקוי כל–כך. הילדה הזועמת תפנה את גבה לאם, ואת חיבתה לאב. היא תקווה שאביה, או מישהו דומה לו, יעניק לה בבא היום תינוק – תחליף ראוי–דיו לפין.

. בגיל ההתבגרות אליבא דפרויד, תסתיים האחדת הדחפים החלקיים והאוטו–ארוטיים תחת שרביט הגניטאליות. האהבה תופנה לאובייקט, מובחן מהאני, ייבחר בן הזוג מחוץ למשפחה.

הדרמה הפרוידיאנית היא דרמה של תשוקה. היא דרמה בכל החלקים העצומים שבתוכנו, שמצד אחד חושקים באחר אך גם רוצים לבלוע אותו, לנהל אותו, לשלוט בו ולהשלט, להתחרות ולהתאחד. אך תמונת ההתפתחות הזו לעולם איננה כה נקייה מספר לנו פרויד. בכל שלב יעגנו ויתקבעו אנרגיות שמופעיהן בהמשך החיים יישאו את חותם ההיכר של אותו שלב.

בחיי הנפש העונג הזה מתרגם עצמו לסוגי אהבה והתקשרות.

האהבה האורלית היא אהבה בולענית. לאהוב משמע לבלוע ולהיבלע. אובייקט האהבה מובא לתוכי ואני לתוכו, ההבחנה בין האני לאחר היא מינימלית, אם בכלל. מערכת העיכול של המזון ושל אובייקט האהבה – אחת היא.

האהבה האורלית, , היא אהבה שמאופיינת בצורך לבלוע ולהבלע. בקליניקה, אני פוגשת זוגות רבים שעדיין מגששים ונמצאים בשלב האורלי. למשל, הזוג, שנותר לבדו, לאחר שהילדים עזבו את הקן ולא נותר להם אלא לדבוק זו בזו עד הסוף…או ההורה המתקשה להיפרד מהילד הרץ לגן/מתחיל כיתה א׳….וגם, לדוגמא, המטופלת היפה שהגיעה והודתה, שאיננה יכולה להפרד מאף גבר, גם אם מבינה שהקשר מזיק לה… מה שנראה רק כקשיי נפרדות מאופיין גם ברצון הלא–מודע, כמובן, לבעול או להבלע בקשר. זוהי בשפה הפרוידיאנית ״אהבה אורלית״, זו שמדברת את עצמה בשלל שירי אהבה במוטיב הקלאסי: I want you under my skin”” או לחליפין ״I can’t live without you”״ .

כל חיינו נהיה בו–בזמן כמהים להתמסרות לאהובנו ולהתמסרותם אלינו, ובו–בזמן חרדים מפניה. כי אולי ניעלם ונידום בתוכה.

האהבה האנאלית, היא חוויה שהפרט או הזוג חשים בקשר הזוגי, שמתבטא בצורך לשלוט באהובנו. השתלטנות, הפיקוח, או הגבלת החופש. כאשר אנו נתקלים בגבולות, למשל איחורים חוזרים/הקדמות לפגישות, קמצנות ונדיבות – כל אלה ביטויי אהבה אנאליים.

לדוגמא, הזוג שהופיע אצלי בקליניקה, כשהטענה העיקרית, שהבעל רודף את אשתו ללא הפסק. הם נשואים כעשרים שנה והוא כל הזמן במעין מעקב אחריה. כשהיא מספרת שהולכת לחברה, הוא מוצא עצמו מתקשר לחברה ובודק אם היא אכן שם…אם יצאה לחוג הוא יחכה לה מחוץ למקום כדי לבדוק אם היא אכן לבדה…הסטוקר והאובססיבי, הסדיסט והמזוכיסט נולדו בשלב הזה. השלב האנאלי מתבטא בהחלפת צרכי התלות בחוויה של שליטה באובייקט. התלות הלא–מודעת, שהזוג מביע, מוחלפת בבטויי שליטה וחודרנות מצד הבעל. יחסים אלו הם שיחזורים כפייתיים מהשלב האנאלי, שכנראה לא צלח באופן מספק וחיובי. או בדוגמא נוספת, זוג אחר שהגיע לטיפול על רקע עזיבת הבעל את הבית באופן פתאומי. למעשה, הבעל לא רצה להפרד, להתגרש אלא ״רק״ ביקש לבחון את יחסיו מחוץ לזוגיות. במפגשים עימו התברר, שהוא חושש מאד לאבד את האשה, הבית והמשפחה מחד, מתקשה לוותר עליו, אך גם מתקשה לקבל אותו כפי שהוא. החרדה למה שיש לנו והפחד לאבד אותו, הצורך להציגו ולזכות בהכרה, יהדהדו את אהבתנו הפאלית.

האהבה האדיפלית, קשורה בשלושה, אמא, אבא וילד,. בקשר הזוגי המאופיין בחוויה האדיפלית, יורגשו למשל, הצורך להיות חלק מזוג. לחוש את הקשר בתוך הזוג האחר, היודע, המתלחשש, המתענג בשייכותו זה לזה. הילד שנשאר מחוץ לחדר ההורים, יהיה המבוגר שתמיד יקנא בזוגות האחרים ויחוש שהם טובים מהזוגיות שהוא בחר. באיזה מקום בנפשנו נהיה חרדים שמא נחזור ונמצא את עצמנו שוב בדמות אותו יצור קטן, ילד מסורס ומבויש, שמוגלה אל מחוץ לאינטימיות המפתה והמתעתעת של הזוג הגניטאלי. כולנו יודעים כמה קשה להיות חלק מחבורה של שלושה… חלק נוסף שנוגע לשלב הזה, הוא חלק הנושא אשמה. אשמה מייסרת ומתישה על התשוקות שלנו…האשה היפה שהגיעה אלי והיתה מתוסכלת מכך, שכל פעם ביחסי המין עם בעלה, דמיינה ששוכבת עם השכן מהקומה השלישית בבניין…הגבר שהגיע לטיפול, אחרי אקזיט מדהים והודה שלעולם לא יצטרך לעבוד לפרנסתו יותר…לא הצליח להיות מאושר ושקט. הוא לא הפסיק לדבר על תחושת התחרותיות, השאפתנות והרצון להצליח ולגדול…למרות שכבר היה כה גדול…גם אלה אינם אלא נגזרות אהבה אדיפאלית.

משמעות הדבר ביחס לעצמנו וביחס לחיינו הזוגיים, שההווה וגם העתיד שלנו נקבע כבר בעבר. אין חדש מהותית. אנו יכולים רק לשחזר את החסכים, ההעדרויות ו״התקיעויות״ שחווינו בילדות אל תוך ההתבגרות ויחסי המין שלנו בבגרות המאוחרת.

בשנים האחרונות התרחבה החוויה הגניטלית, מעבר להבנותיו של פרויד. התפיסה הפסיכואנליטית על גניטליות, מציעה ״גברי–נשי״ מצביעה, לא רק על תהליך התפתחותי, אלא שמרמזת גם על הבדלים במציאות הנפשית. זהו הבדל איכותי שונה משלבים קודמים. פרויד (1923-1925) הבדיל בין גניטליות ילדית לגניטליות בוגרת, עפ״י האזור הארוגני, אורלי, אנאלי וכו׳. למעשה, תפיסתו היתה, שהגניטליות היא שלב התפתחותי שהוא פוסט–בגרותי. לדעתו, ההתפתחות הליבידינלית, המינית מסתיימת ביחסי–מין בוגרים.

באלינט, (1936-1947) הרחיב את היריעה וטען, שמשמעות השלב הגניטלי, הוא יכולת המעבר לאהבה ליבידינלית. הוא הכניס את המושג: ״השותף המיני״, כלומר, השלב הגניטלי אינו עוסק רק בצורך לסיפוק ההנאה הנרציסטית, אלא המחשבה שיש עוד פרטנר ל״טנגו המיני״ הזה, מכניסה אלמנטים של רוך, התחשבות, חיבה –הכרחיים לתשוקה הגניטלית.

כשאנו חושבים על הבטוי גבר או אשה, גברי#נשי, אנו חושבים על או #או. התרחבות ההכרה היום, היא שבן הזוג שלנו הוא סובייקט אחר מאיתנו. אחר במובן שונה, לא כמשלים. מי זה האחר? עד כמה אנו באמת מכירים את בן הזוג? באהבה הגניטלית, דבר אינו מובן מאיליו. יש צורך לבדוק כל הזמן מה מספק, למה זקוק האחר. זאת עבודה, מעין אימון להכרת הפרטנר על שונותו וטעות תהייה לחשוב, שאנו נבין אותו תמיד, או עד הסוף.

וויניקוט (1965) סבר, שהיכולת להנות עם הזולת, תלויה ביכולתו של האדם ל״היות לבד״. זהו הישג התפתחותי שיהיה משמעותי גם בהבנת האחר וכמובן בגניטליות הבוגרת.

מושלם.

חוסר השלמות מאפשר לקבל את השונות, את השני כסובייקט. זהו קשר שמתקדם מעבר לשלב המיני הסופי הגניטלי, לקשר אינטרסובייקטיבי גניטלי. אין מטרתה של המורכבות הנפשית הגניטלית, רק הורדת המתח המיני ותו לא. יש בכוחה להכיל גם תחושות פחד, חרדה וידיעה שהאחר אינו ידוע. כאן טמון גם הפוטנציאל, האפשרות, שייבנה דבר חדש, יצירתי.

לכן, ההגדרה היום של הגניטליות, מובנת יותר כמצב לא כמו ארגון. זהו מצב חולף, לא ניתן להחזיקו.

הבנה זו משקפת לא רק את העבר וההנאה הנרציסטית שהאדם מבקש לעצמו, אלא הנאה שמקורה ביכולת לקבל את השונה, האחר. אומר, בן הזוג אינו קיים אך ורק כדי למלא את צרכי האישיים, הנרציסטיים, אלא הוא יישות בפני עצמו, סובייקט. היותו אחר, מעלה את העניין והסקרנות שלי לגביו ופיתוח היכולת שלי להנות לא רק בהתאם לצרכי הנרציסטיים.

אם קיבלנו את ההבנה, שהגניטליות אינה רק פריקה ייצרית, הרי אנו מוכנים לקבל גם את המורכבות האינטר–סובייקטיבית. כלומר, את ההבנה העמוקה שהאחר אינו אני ואז מוטל עלי לגלותו כל פעם מחדש. לכן, המפגש עם האחר, אינו רק מפגש אישי, זהו גם יכול להיות בתוך מפגש זוגי, משפחתי בין תרבותי. המחשבה על הקמת משפחה, הולדת ילדים עם האחר, מביא עימו הבנות שונות למושג אימהות–אבות. אם הילד שנולד, מורכב משני סובייקטים, שני אנשים שונים, הרי אינו תוצר של אף אחד מהם…אין לו משמעות מוקדמת, לא אמורות להיות עליו ציפיות, פנטזיות מעולמם הפרטי של האב או האם. לילד יהיה ייצוג של אובייקט בפני עצמו. הוא אינו רק דמות נרציסיסטית של ההורים. כך ניתן לקבל ״יצירה״ של ילד, שאינו המשך של ההורים, אלא אובייקט חדש שנוצר מהקשר הזוגי של שניים שונים. כך נבין את הריבוי והגילוי של הולדת ילדים, כייצורים חדשים ולא כמשחזרים את העבר של הוריהם.

ואיך הבנות אלו מופיעות במפגש הטיפולי?

״לא לומר את הכל:

גם העץ אומר רק גזע ועלים

ומשאיר שורשים באפלה

לא לעבור את כל הגבולות:

גם אלוהים מספר רק שמש,

ירח וכוכבים

ומשאיר יקומים

מעבר למכאובי–הדעת.

לא לפרוש את האדם עד תום״ (שלמה טנאי,מתוך ״עד שמגיע היום״)

בעשרים השנים האחרונות, הפסיכולוגיה מתחילה להבין כי זוגות, כמו גם יחידים, המגיעים לטיפול, זוגי או פרטני, ומעלים טענות, קשיים ותיסכולים הנוגעות ליחסי המין שלהם, אינם מכוונים רק להתנהגות המינית עצמה, אלא, מגלים שהדיבור על הסקס אינו רק הסקס, אלא, זהו דיבור על מערכת היחסים בכלל. הטענה, כשאין או יש הידלדלות בחיי המין, נתפסת כהדלדלות בתוך כל הקשר הזוגי. הטיפול חושף את הקושי להגיע לשלב הגניטלי, כלומר, למצוא באחר משהו חדש, משהו מורכב שלאו דוקא עונה על הצרכים הנרציסטיים של או של שני בני הזוג .

כאשר בטיפול עולים הקשיים או החסכים המיניים של צד אחד או של שני בני הזוג, אין זה דיבור אך ורק על יחסי המין. זה יכול להתבטא דרך למשל, יחסים נוקשים עם האם, עם חבר או עם ילד. בטיפול אפשר לגלות, אט אט, שבני הזוג,מתקשים לקבל את השונות, האחרות של בן הזוג, ויותר, להנות מהשונות. להבין, שהאחרות אינו איום על העצמי, אלא, הרחבה, עושר והתפתחות של האני שלי.

ההתפתחות הליבידינלית אינה רק חזרת על השלבים המוקדמים של ההתפתחות המינית. היא התפתחות, תהליך. היא נוגעת בכל הרבדים של החיים.

לכן, אמירה זו נכונה, גם בהקשר של יחסי מין עם שותף ״ותיק״. אין זו חזרה על המוכר, יש כאן פתח לאפשרויות חדשות. המפגש עם המישהו, האחר, הגם ש״מוכר״ שנים רבות, אינו רק חזרה על הידוע, על הקיים. זו אפשרות אמיתית, חדשה לריפוי הנפש.

כאשר נוצרת תחושה של אמון, פתיחות, כשהמפגש עם הפרטנר אינו מסכן אותי, אהיה פתוחה לכל מה שיקרה. בכל פעם שאפגוש אותו, יווצר משהו חדש.

ואם תרצו, זהו גם המפגש הטיפולי, המציע אפשרויות חדשות בכל פגישה. בכל פגישה יש את הניצוץ של היצירה, ההתפתחות, שכן זה מה שהאחר יכול להוסיף לעצמי שלי, שאינו שלי.