טיפול אישי לקראת זוגיות

מדוע קשה לי כל כך ליצור זוגיות? אני בחור צעיר, מצליח, בן 35, נראה טוב, חכם, אינטליגנט, מקצוע חופשי, דירה, משכורת יפה, הגעתי לכל מה שחלמתי ויותר. אני יוצא, לדייטים, פעמיים, שלוש בשבוע עם בחורות ״שוות״, ועדיין לא מצאתי את האחת. לא מצאתי את זו שבשבילה יהיה לי שווה לוותר על כל האחרות שארגיש שאיתה אני רוצה להקים משפחה, ואם פעם או פעמיים פגשתי בחורה ש״עשתה״ לי את זה, אז, זה לא היה הדדי, לא מצידה. הקשרים שאני מצליח להחזיק הם לא יותר משלושה, גג חמישה חודשים. לרוב דייט אחד או שניים כבר מבין שזה לא זה. אז התחלתי לחשוב ביני לביני, אולי משהו לא בסדר אצלי? האם אני כזה בררן? מה לא עובד אצלי, מדוע אחרים כמו רבים מחברי מוצאים בחורה ראויה ומתחתנים, ואני. כלום. זה מתסכל, מייאש ומשאיר אותי בחוסר אונים. מה לא עשיתי בסדר? האם יש דברים שאינני מבין בעצמי? אולי עלי לפעול אחרת???
עם ההצהרה הזו אייל (שם בדוי) הגיע אלי לקליניקה בפעם הראשונה. וכך, לאורך מספר פגישות סיפר לי על עצמו ועל חייו עד כה.
אייל, בחור צעיר, נבון ונאה שבע מקשרים רובם קצרים ואלו שהתארכו, גם הסתיימו בסופו של דבר. לטענתו, הוא ממצה במהירות קשרים ומשתעמם מהר.
כשסיפר לי על כך, מייד שאלתי אותו אם גם הטיפול יהיה קצר, כיון שימצה אותו במהרה ו-ישתעמם?
אייל היה נבוך משאלתי ואמר שאינו יודע איך יתפתחו הדברים. אני כמטפלת, סימנתי לעצמי נתון זה בקשר שבנינו.
היכולת ליצור קשר, המבוסס על אהבה, היתה כבר בימיו של פרויד אחד הביטויים המרכזיים לחיי נפש תקינים. כמעט 150 שנה חלפו מאז ותמורות רבות חלו בחברה, אך, הצורך הבסיסי העמוק לאהוב ולהיות נאהב במסגרת של קשר זוגי מתמשך, נותר אחד מצרכי היסוד של האדם. עובדה זו מוכחת שוב ושוב אצל הנשאלים שנשאלו, מהו הדבר שנותן משמעות לחייהם? והתשובה הגורפת, קשר זוגי אינטימי.
ומכאן, שחוסר קשר זוגי אינטימי, מהווה חסך עמוק, תסכול מתמשך, כאב וכעס ״מדוע לי אין? מדוע איני מצליח/ה לבנות קשר שכזה?״
אז תשאלו, אוקי, זה הקושי, מה עושים?

אחת התאוריות המעניינות, שהתבססו על תצפיות בתינוקות ובאימהות שטיפלו בהם, הוכיחה שקיימים שלושה סוגי התקשרות. חרד, בטוח ואמביולנטי. החוקר (בולבי 1990) והסטודנטים שלו צפו חודשים רבים במשחקי אמא-תינוק, באופן ההנקה, באופן הדיבור ובאופן התייחסותם של האמהות לתינוקות וכמובן את התגובות של התינוקות לאמותיהם.
חזן ושבר (1998) פיתחו את ממצאיו ותגליותיו של בולבי ויצרו שלושה דפוסי התייחסות של בני אדם לקשר זוגי אינטימי. הם התחילו להבין שהאופן בו אדם יוצר את דפוס ההתקשרות שלו קשור גם לאופן שבו חווה את הקשר הראשוני שלו עם דמות המטפלת הראשית, לרוב עם האם.

כאמור, אופן היווצרות הקשר הראשוני אינו הדבר הבלעדי שיצביע על האופן שבו יתפתח הקשר הזוגי של מבוגר, אך יש בהחלט משמעות לחיבור זה.
ונחזור לאייל ולאופן יצירת הקשר, שאייל התחיל לבנות איתי, המטפלת שלו. לאחר מספר חודשים של הקשר הטיפולי, אייל חש בטוח יותר ופתוח יותר בשיחות בנינו. הוא סיפר על חוויות עמוקות ורגשות, שכנראה לא העז לבטא עד הטיפול או שלא מצא מספיק מילים לתאר, במיוחד את הדברים הכואבים, העצובים והמשפילים שחווה. אני, מצידי, התחלתי להבחין בדברים קטנים, שאייל לא נתן להם חשיבות
אט אט, דרך הקשר שיצר איתי, התגבשו אצלי תובנות והבנות לגבי יכולתו ליצור ולהישאר בקשר זוגי לאורך זמן.
למשל, אייל היה מאחר הרבה לפגישות שלנו, לפעמים ״שכח״ פגישה. כששאלתי אותו ״מה קרה שאחרת? שכחת את השעה?״ התשובות היו שבלוניות, ״שכחתי קורה לא?״, או ״עשיתי המון דברים ולא שמתי לב לשעה״. ברם, ברור שאחרי שמונה וגם אחרי שניים עשר חודשים בטיפול, ברור שהיום והשעה חקוקים אצלו.
אז מה קרה?
אני מבינה שהלא-מודע נפתח ומתחיל לספר את הסיפור הלא-ידוע של אייל.
אייל סיפר בכמה מפגישותיו על האופן שבו אמו התייחסה אליו. הוא סיפר על אם שאמנם היתה, אך לפעמים גם כשהיתה, לא היתה, לא תפקדה. רק נכחה. היום הוא חושב שאולי סבלה מדיכאון או משהו דומה. דפוס יחסים כזה עלול להשפיע בבגרות על אופן הקשר שאייל יוצר או מנסה ליצור עם נשים. הכוונה, לקושי להיות באינטימיות לאורך זמן. אייל גדל עם דפוס שהיינו מכנים, לא-בטוח. דפוס זה משדר חשש גדול מיצירת קשר אינטימי והכחשת כל תלות. אין ספק, שבילדותו אייל היה זקוק מאד לאמו. זו לפעמים היתה ופעמים לא. כשהיה זקוק, כמו כל ילד לשמירה, הגנה, ניחומים, חיבוק…כמעט ולא נכחה. את אלו אני מבינה מהחיסורים, איחורים והעדרויות שאייל יוצר איתי בקליניקה. ברגע מסויים הודה, שהוא מעדיף שאני אהיה שם, אחכה לו, ״אזדקק לו״ גם אם הוא לא מגיע בכלל או מאחר. הכל, כדי שלא יהיה מצב שהוא יצטרך אותי ואני לא אהיה בשבילו.

כדי לעזור למטופל, עליי להיות מסוגלת לבנות קשר זוגי אינטימי ואיתן, עלי להיות איתו בעומק שלו, להיות מסוגלת להתחבר אליו במקומות קשים ולמצוא בתוכי את המילים המעיזות לדבר את זה.
לפעמים צריך להגיע בטיפול לסוד טראומטי, ליחסים קשים מהעבר שהאדם אפילו הסתיר מעצמו, אך הם פוגעים בחיי היומיום שלו.
עלי, כמטפלת, להיות מסוגלת לשהות עם המטופל במקומות הללו, לפעמים לאורך זמן רב.

ובאמצעות קשר זה, הנבנה בין המטפל למטופל, בטיפול האישי, מתפתחת היכולת להיות בקשר זוגי, המטופל לומד להכיר את דפוסי ההתנהגות שלו, המרחיקים ממנו את הזוגיות אותה כל כך רצה, הוא ער יותר לתבניות החוזרות בקשרים בחייו ולאיך הן משפיעות על משכם.

אני רואה את חדר הטיפולים שלי כמיקרוקוסמוס של העולם שבחוץ.
ככל שהקשר ביני לבין המטופל מתפתח דרך אמון וביטחון , המטופל חש עצמו שקט, רגוע משהיה בינו לבין עצמו. כך מפתח עמוד שדרה איתן ויוצא לעולם עם ״מערכת חיסון״ טובה יותר, שתאפשר לו גם לבנות קשר זוגי מפותח, אליו השתוקק.

מתלבטים האם להתחיל בטיפול זוגי או אישי? מוזמנים לדבר אתי. איריס