מיניות של חיים ומיניות של מוות בפנטזיה הזוגית הלא מודעת

מיניות של חיים ומיניות של מוות בפנטזיה הזוגית הלא מודעת

התבוננות ביחסי זוג ברומן של דוד גרוסמן, ״שתהיי לי הסכין״ (1998)", מהמבט של הפסיכואנליזה. הרצאה שלי במסגרת הכנס הארצי "קולות וגוונים" – פרספקטיבות עכשוויות בטיפול זוגי ומשפחתי 13/09/2017

 

משחק הגומלין בין מיניות של חיים למיניות של מוות, בפנטסיה הזוגית

אדבר על נושא לא מוכר, הקונפליקט בין מיניות המחוברת לחיים למיניות הנגועה במוות. אדגים תוך ניתוח גיבורי ספרו של דוד גרוסמן "שתהיי לי הסכין" (גרוסמן, 1998) המתאר רומן אסור המתקיים בין שני אנשים נשואים. הרומן מתרחש רק דרך מכתבים, כלומר, הוא מתרחש בעצם בדמיון. הדמיון כפי שאנחנו יודעים, הינו מקום מושבה של הפנטזיה הלא מודעת. כך, מתאפשרת לנו הצצה לעולם הפנטזיה המודעת ושאינה -מודעת של כל אחד מהם, כמו גם לפנטזיה המשותפת הלא מודעת המתקיימת ביניהם (כאמור ללא ידיעתם). לסיום, אביא את ביטויי המין בחיים ובמוות בקשר זוגי, מתוך הקליניקה.

העולם המיני כולל מושגים כמו: ליבידו, ארוטיקה, יחסי מין ועוד, אתמקד בפן של התשוקה המינית, ה- Dezire. התשוקה המינית על פי פרויד (פרויד, 1948) היא הכוח העצמתי, שתפקידו לאפשר את החיים, היא הכוח העומד ביסוד הפניה שלנו אל האחר. אך לעיתים הוא הופך, במסווה, לכוח שדוחף למוות.

היכולת לזהות, שלא כל מה שנראה כדחף מיני הוא דחף מיני השואף לחיים, אלא, לעיתים דחף המוות מסווה את עצמו בתוך הדחפים הליבידינאליים המיניים, הוא מאד חשוב כשאנו עוסקים בטיפול הזוגי.

נתחיל מ-״שתהיי לי הסכין״ לדוד גרוסמן.

גבר רואה אישה לא מוכרת לו, מחבקת את עצמה בתוך קבוצת אנשים, מבדילה את עצמה מהם: היא נוגעת לליבו. הוא כותב לה מכתב ומציע לה קשר עמוק, חופשי, עירום מכל קליפות היומיום, לצד המשך חייהם. הוא עומד על כך שהקשר יתקיים אך ורק באמצעות המילים הכתובות. הקשר שהוא מציע חשוף לגמרי, מלא תשוקה ועטוף בתיאורים ארוטיים מיניים. פנייתו הנואשת כמעט, נוקבת אותה באופן שאינו מוכר לה, היא נענית לו, אבל, מקווה שתצליח להפוך את הקשר, ממילים כתובות, לקשר ממשי מעוגן במציאות; שהרבה יותר מתאים לה.

הרומן המתרחש דרך מכתבים, מתאר חיי מציאות של שני זוגות נשואים, כשלכל זוג יש ילד. מחוץ לנישואין מתפתח קשר ארוטי, מלא תשוקה עוצמתית, בין הגבר יאיר לאשה מרים.

לאורך קריאת המכתבים מתגלה הפער ביניהם. יאיר חושש מאד לפגוע בבנו וביחסיו עם אשתו. התפיסה שלו את עצמו היא כדמות חלשה ושברירית שכל תזוזה מיותרת, יכולה להרוס כל מה שבעמל רב הצליח ליצור. מרים, מצטיירת, כאישה המוכנה לסכן את הזוגיות שבנתה עם בעלה, תמורת ההבטחה למימוש התשוקה בחיים ובמין, ואפילו במחיר פגיעה בילדה שהינו פגוע נפש.

יאיר מזמין את מרים לרומן אהבה אולטימטיבי, כזה שהיינו יכולים רק לקנא בו… ההצעה שלו, היא ליחסים של התמזגות טוטלית, הפיתוי הוא להיות חלק מהשלם הגדול, כשהביטוי העצמתי הוא דרך קיום יחסי המין. יאיר מבקש להגיע: "עד התערבבות גמורה והתפרקות כל הגבולות, על העירום המוחלט… כמה מפתה פשוט להתמוסס ולזלוג לתוכך ולהיות עד כלות… את רוצה לבלוע אותי ושאני איעלם בך… שאת רוצה להיות אני…" (עמ' 196-197).

אך התשוקה להתמזגות טומנת בחובה גם את החרדה העצומה ממצב של התבטלות. הפנטזיה לקשר מושלם וטוטלי מלווה בפחד נורא מהיבלעות, אימה מחוסר הדיפרנציאציה. כך למעשה הופכת האהובה גם מושא לתשוקה, וגם מושא של אימה הורגת.

גרוסמן מראה לנו, לאורכו של הרומן, כי המשאלה הלא מודעת לאיחוד טוטאלי עם האחר. הצורך בהתמזגות עד טשטוש גבולות. הפנטזיה על קשר רומנטי מושלם, מובילה בסופו של דבר למוות. "הקשר המושלם" שסמית (1977) מכנה ""Golden Fantasy, הוא משאת לב של האדם, למצוא את בת הזוג שתשלים אותו בחלקיו החסרים, שתתמוך, שתעמוד לצידו, שתהיה "אם ואחות". כל הללו נדרשים לו כדי לא לחוש את גבולות בינו לאחר. כפי, שהראיתי קודם, משאלה זו היא הפיתוי למוות.

יאיר העדיף את הפנטזיה על פני המציאות "אני לא אתקשר…בעיקר משום שהקול הוא ממשי יותר מדי להזיה שאני רוצה איתך…" (עמ' 26). המציאות נתפסת בעיניו כעבדות: עבודתו משמימה, יחסיו עם אשתו פונקציונליים ורדודים אין בחייו מקור של שמחה, עדנה ותשוקה. מציאות החסרה את המרחב והחופש שבהזיה. המצב הנכסף עבורו הוא חלום בהקיץ "גם את מרים הוא מזהיר מפני המציאות "אסור לנו לשים אפילו רגל אחת בתוך המציאות, הכל יתמוטט ויקלש…" (עמ' 13). עמדה שמתאימה לעמדה מפוצלת פרנואידית סכיזואידית על פי קליין, (1949), מצב בו הטוב והרע אינם נפגשים.

התחושה הקבועה של יאיר היא שהחיים הם במקום אחר, הוא חי בציפיה מתמדת שהחיים יתחילו סופסוף (עמ' 116). לעומתו מרים כותבת לו "אתה חי במה שאין לך.. והוא מאשר עונה לה :"גם את זה למדתי בזכותך, אני חי בעיקר במה שאין לי…" (עמ' 202).

אני רוצה לשתף אתכם שלאורך הקריאה של הספר נשביתי גם אני בקסמה של הפנטזיה הרומנטית של האהבה האולטימטיבית, על ביטויי הגרנדיוזיים של התשוקה הלא מושגת, האירוטיות המינית המתוארת כשיא הקשר האפשרי בין גבר לאישה. הייתי שותפה לפנטזיה של יאיר שאכן קיימת כזאת אפשרות.

ההפתעה שחיכתה לי באפילוג, כאשר בסיום רומן המכתבים, כאשר הרגע היחיד בו יאיר נכנס למציאות הוא כאשר הטלפון מצלצל אצל מרים, יאיר על הקו, מתחנן שתגיע לביתו. היא מוצאת אותו שוכב בתוך מים עם בנו בן החמש ששרוע לצידו, גועה בבכי. היא מתארת "בכי שכמוהו לא שמעתי מפי אדם מבוגר.." (עמ' 283). ופתאום אנחנו בחוויה של קריסה, התמוטטות מוחלטת לתוך תוהו, מוות אולי. יאיר שנשאר בפנטזיה אולי מת. לעומתו אנחנו פוגשים את מרים, המגיעה ל"הושיע" אותו ואת ילדו, בהריון אחרי שנים של עקרות.

סיום טראגי זה מאפשר להיווכח, כי התשוקה המינית העוצמתית הטוטאלית שיאיר ביטא, בעצם סימלה פיצול בין מיניות טוטלית או חיים טוטליים לבין מוות מוחלט. במציאות, הרי, לא יכולה להתקיים מיניות או חיים שיש בהם אהבה ותשוקה ללא כאב, אבל ופשרה, אלו יכולים להתקיים רק בפנטזיה, שהיא מחוץ לחיים. הפיצול בין הטוב והרע הטוטאליים, לא איפשר ליאיר חיים, לא בשבילו, לא בשביל נשואיו ולא עבור בנו.

מרים, לעומת יאיר, למען מימוש תשוקתה, היתה מוכנה לפגוש את חוסר המושלמות של המציאות, שכללה כאב, אובדן, אשמה ופשרה.

מאחר והפיצול של יאיר לא אפשר לה לקיים תשוקה זו עמו, יכולתה להתפשר אפשרה לה להתבשם מהאהבה והתשוקה שלו אליה. להפנימם כדחיפה לחיים, ולהיכנס להריון מבעלה.

השהות בעמדה רגשית אינטגרטיבית שמלאני קליין קוראת ״דיכאונית״ (קליין, 1946) מאפשרת את החיים. וכך, מרים עברה תהליך של התפתחות ואינטגרציה והצליחה למזג את החלקים המפוצלים למלאות גופנית נפשית.

עד עכשיו דיברנו על הדינמיקה הלא מודעת, ועל הפנטזיה האישית הלא מודעת באישיותם של יאיר ומרים כל אחד בפני עצמו.

עדיין לא נגענו במהותו של מושג מרכזי בפסיכואנליזה הזוגית העוסקת בפנטזיה הלא מודעת של הקשר הזוגי.

נראה שאצל מרים ויאיר לא התקיימה פנטזיה משותפת לא מודעת, ולכן לא נוצרה זוגיות. הפנטזיה המשותפת הלא מודעת, הינה אחד המרכיבים של זוגיות. לעיתים קרובות כמו שחני הרחיבה, היא המייצרת את הזוגיות ובו זמנית מקיימת איום עליה.

אדגים זאת דרך הטיפול בחיים ונורית.

חיים ונורית בשנות ה 30, הורים לשני פעוטות. הגיעו לפני כשנה לטיפול עם תלונה על הדרדרות ביחסים, עקב עבודתו של חיים שרובה בחו״ל. לחיים קריירה מוצלחת, ונורית עקרת בית המושקעת בגידול ילדיה.

נורית מרגישה שבעלה מעדיף את הקריירה שלו על פניה על פני הילדים. היא נהנית מכך שעבודתו מאפשרת להם רמת חיים גבוהה, אך מתוסכלת מההיעדרות שלו מהבית. היא חשה שגם כשהוא בבית, הוא ממשיך לעבוד, לא קשוב לילדים ואליה. כשחיים לא בארץ נורית סובלת, היא בטוחה שרק כאשר יגיע הכל ישתנה.

חיים המרגיש אשם על היעדרותו ומתנצל על כך כל הזמן, זועם על נורית אינה מבינה את ההקרבה שהוא עושה עבור המשפחה. לתחושתו, אילו רק היתה מבינה ותומכת, ולמשל, לא דורשת ממנו להגיע מידי סופ״ש הביתה, היה יכול להצליח הרבה יותר, וחייהם היו מושלמים. כשהוא מגיע והיא מטילה עליו את הילדים, הוא מפרש זאת כעונש על כך שבגללו סבלה איתם כל הזמן, לבד.

רק לאחר שנה יתברר לי שמזה שנים אינם מקיימים יחסי מין.

לכאורה נסיבות חייהם של חיים ונורית מיצרים את הקונפליקט. לכן, נראה כאילו אין צורך להיכנס לרבדים שאינם מודעים, אלא ניתן להתמקד בתקשורת ביניהם, ביכולת האמפטית שלהם זה כלפי זו, לעזור להם להבין זה את זו, לחפש את הסיבות לחלוקת התפקידים ביניהם בילדותם ואין צורך בפסיכואנליזה זוגית.

אך, הפניית תשומת הלב אל הפנטזיה הזוגית המשותפת הלא מודעת המתקיימת בין בני הזוג מאפשרת לגלות רובד אחר לחלוטין, לא מודע המנהל את חייהם.

בעצם גם לנורית וגם לחיים יש פנטזיה כאמור, לא מודעת, כי קיים מצב אולטימטיבי בו יתקיימו כל צרכיהם והם יהיו מאושרים לחלוטין את המשאלה למילוי טוטאלי של הצרכים הם מפנים האחד כלפי השני. מאחר ובמציאות לא תתכן שלמות שכזאת, הם חיים בתסכון מתמשך, ומאשימים האחד את השניה באחריות למצב זה.

שוב: לכאורה התלונות מעידות על רצון שהמצב ישתנה, כלומר שקיימת בהם תקווה ומשאלה של חיים… אך מאחר והם מאשימים האחד את השני בכך שהאחר הוא מקור אומללותם, נוצר ביניהם זעם בעל איכות מפרקת. האחר שלא מספק את מה שצריך על מנת שיהיו מאושרים, הופך למכשול לאושר, ולכן צריך להרוס אותו. בעצם כוחות ההרס מתקיימם בכל אחד מהם באופן לא מודע, בלתי נסבל להם להכיל אותם, ולכן הם ממקמים אותם אצל השני.

כך, הם מסונדלים בקונפליקט מענה. דרך התלונות הם מנסים להסוות את האיכות הרצחנית של התוקפנות שביניהם.

ואכן, במהלך הטיפול התברר שנורית גדלה לשני הורים אלכוהוליסטיים והיתה חשופה להתעללות מתמשכת. בבית הספר זיהו את הפוטנציאל שלה, והעבירו אותה לפנימיית מצטיינים. היא הצליחה לכאורה לנתק עצמה מהרקע המשפחתי, והיגיעה להשגים מרשימים. למרות זאת, תמיד הרגישה זרה, נחותה ובודדה. היא הרגישה שההורים נטשו אותה, זעמה עליהם אך לא יכלה לבטא זאת כי פחדה שאז באמת יעזבו אותה. היא דימיינה שאילו רק היתה גדלה במשפחה נורמטיבית כמו חבריה ללימודים, כל תחושותיה היו משתנות. כשפגשה את חיים שבה ממשפחה מבוססת ומצליחה, היתה בטוחה שסוף סוף הכל ישתנה.

הוריו של חיים היו אנשי קריירה מצליחים. עסקיהם חובקי העולם גרמו להם להיעדר מהבית משאירים את הילד לטיפול מטפלות. גם הוא חש שהוריו נטשו אותו לטובת הקריירה שלהם, וגם הוא נותר עם זעם שמפחיד היה לדעת עליו כלפי ההורים. בליבו איחל למותם.

כשפגש בנורית היה בטוח שהיא תגשים את משאלותיו העמוקות.

מאחר ומדובר בחלקים אישיותיים לא מודעים של כל אחד מהם, ולא באמת במצב מציאותי ביחסים, שרק אם ייפתר הכול ישתנה, ללא עיבוד מספיק עמוק של חלקים אלו, לא ניתן היה לחלץ את נורית וחיים מהמלכוד.

איכות הפן ההרסני של הזעם שהיה מוסווה ביחסיהם, באה לידי ביטוי ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית. בהתקפות אימתניות עלי כמטפלת ועל הסטינג הטיפולי.

במשך חודשים ארוכים הרגשתי תחת מתקפה: חוויתי מהם תחושת זלזול והתנשאות שעוררו בי חשש שכל רגע הם עלולים לעזוב. התמודדתי עם תחושות של בלבול לא מובן ובעיקר חסרת יכולת לעזור להם. תחושות שנבעו מכך שהם נהגו לבטל פגישות ברגע האחרון שאחר כך הפכו לויכוחים , כשסרבו לשלם עבורן, הגם שהגדרתי בדיוק שמשלמים על ביטולים. הם הרבו להלל את המטפלת הזוגית הקודמת לעומתי, ביטאו התנגדויות אין ספור לכל מרכיבי הסטינג כמו תדירות ושעות הפגישות, שמירה על הזמנים ועוד, טענות שלוו באמירה ש״אני קשוחה, לא מתפשרת ובכלל אינם מאמינים בטיפול פסיכולוגי…״ הרבה פגישות התפוצצו באיבן כשאני חשה שהם מנסים לפרק גם אותי. לולא ההדרכה, לא הייתי שורדת את הקשר איתם.

מרי מורגן (2005) אומרת, שיכולת המטפל להחזיק את הפונקציה השלישית בקשר, היא זו שמסוגלת להחזיק את הזוג בטיפול. כדברי בריטון (1989), להיות מעורבת, מסוגלת לפרש, לא לסגת כשאני מותקפת, להיות מסוגלת להשאר בתוך וגם מחוץ ליחסים ולהחזיק אותם כזוג. הייתי צריכה לעמוד בהרסנות ולא להפסיק לוותר על החשיבה, ממשיכה להחזיק (ויניקוט, 1958) ולהכיל (ביון, 1953) אותם.

רק לאחר ששרדנו מתקפות אימתניות אלו, כמעט אחרי שנה של טיפול, המיניות עלתה על פני השטח, כשנורית סיפרה שאינם מקיימים יחסי מין מזה שנים… לחיים אין חשק מיני שמתבטא בתחושה ש״בכלל לא בא לו עליה״. היא סיפרה שהיא מאד חושקת בו ומנסה פעמים רבות להתקרב, אך הוא לא נענה.

גם פה ההבנה באמצעות מושגים הפנטזיה המשותפת הלא מודעת והזדהות השלכתית מאפשרים לעמוד על הדינמיקה של היחסים.

בעצם חיים ונורית יצרו מערכת מאוזנת לא מודעת של קיום החיים תוך כדי התקפה עליהם. זאת הפנטזיה המשותפת הלא מודעת, וזה הבסיס עליו בנו את זוגיותם.

באופן ״דמוקרטי״: כל אחד מהם החזיק גם חיות וגם מוות. חיים החזיק את החיות בקריירה, ואת המוות בחוסר התשוקה המינית כלפי נורית.

נורית החזיקה את החיים באימהותה ואת המוות בקטיעת ההתפתחות האישית שלה.

והקשר הזוגי קיבל את התפקיד לבטא את הזעם ההרסני כלומר את הקונפליקט בין החיים והמוות על ידי התקפה הדדית ביחסים הזוגיים, ואחר כך בהתקפה עלי בטרנספרנס.

 

וינייטה

״הוא: היה נהדר. חודש ימים הייתי עכשיו בארץ, בשביל נורית והילדים. יצאנו, בילינו, שתינו עשינו המון דברים יחד שכבר מזמן לא עשינו.

היא: כן, אבל אחרי כל יציאה ואחרי שלקחתי בייביסיטר והסכמתי להשאיר את הילדים שעות ארוכות, אני חזרתי הביתה למיטה ואתה המשכת לעבוד עם המיילים והטלפון… אז לא. לא ממש נהניתי מהחודש שהיית כאן.״

מאוחר יותר בשיחה מתברר שלחיים יש העדפה מתי ״בא לו״. למשל כשהם בחופשה, באי בודד רק שניהם…בעיקר במלון מרוחק, חופשה של שניהם. דבר, שבשנים האחרונות כמעט נבצר מהם לעשות, כיון שנולדו בהפרשים קטנים שני ילדים. התשוקה המינית אצל חיים, לפחות כלפי אשתו, באה לידי ביטוי כשרק הסובייקט, כלומר נורית אפשרית לחלוטין כמעט מנותקת ממציאות, על אי בודד ללא נפש חיה… ברגע שהיא בתוך הבית, או עסוקה ובין לבין רוצה אינטימיות – הוא לא נמשך אליה.

רק כאשר הוא חש את החיבור האולטימטיבי ביניהם, כשאין שום נפרדות של חיי מציאות – הוא יכול להמשך אליה. היא מצידה מחוברת לילדיה כל הזמן. בלילה, כשחיים בחו״ל הבן ישן אתה. כשחיים בארץ, היא מצפה שירצה אותה ופשוט ייכנס אתה למיטה לעשות אהבה… המין עבורה חסר ייחוד. לפעמים בין השכבת ילד לרחצה באמבטיה ילד אחר…לפעמים על חוף ים וכו׳. המין עבור נורית הוא חלק מגידול ילדים, אירוח חברים ועיסוק מקצועי זהו סוג של עבודה שהיא מצפה שחיים יעשה כשמגיע לארץ. היא מאד כועסת, שכשהוא בארץ ואינו חושק בה לגמרי. נראה שעבור חיים, בדומה ליאיר, גיבור ספרו של גרוסמן, המין הוא בפנטזיית החיבור האולטימטיבי, ה-Golden fantasy"", בחיבור שרק הוא ונורית לבד בעולם על אי בודד, יכולים להיות יחד… לקיים יחסי מין.

הפגיעה והפיצול בשלבי ההתפתחות הראשוניים מולידים פנטזיה לקשר מושלם. פנטזיה מושלמת זו משקפת את המשאלה הנסתרת של היחיד למילוי וסיפוק חסכים וצרכים, כמו גם הגנה בפני פרידה. הפנטזיה והמשאלה הבלתי מציאותיות מתבטאות במחשבה כי קיים בעולם אדם המסוגל לפגוש ולמלא צרכים אלו באופן מדויק וטוטאלי. סמיט (1977), שאותו הזכרתי מקודם, מדבר על הפנטסיה כניסיון לשיחזור מצב אידיאלי שהסתיים כתוצאה מהפרידה מהאם הכל-יכולה, עזיבת גן-העדן.

אני מציעה לראות את אי היכולת ליצור זוגיות חיה, הנשלטת תחת ארוס, כלומר לאהוב במובן המציאותי של החיים, כקושי לוותר על הנפרדות לטובת חווית המזיגה האחדותית, וסירוב לשחרר את האחיזה בנרקיסיזם האישי.
קושי כזה הינו בדרך כלל תולדה של כשל עבר טראומטי מדיי בקשר עם הזולתעצמי, בעיקר הארכאי.
אי היכולת למשוקעות ולהתאהבות, משמר חוויה מכאיבה של בדידות וחוסר חיוניות, (קוהוט, 1971) ובמילותינו, חוויה של מוות.